ביאור שתיקת יעקב

וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם (לד, ה)

מה פשר ומשמעות שתיקתו?

רד"ק: שלא פרסם זאת בעיר ולא התרעם עד בואם, וגם כשיצא חמור לדבר עמו החריש מלענותו, אמר לו שימתין עד שיבואו בניו.

אברבנאל: יעקב החריש, משום שרצה להתייעץ עם בניו, כיצד להגיב למעשה הנפשע. הוא לא רצה לשלוח לקרוא להם או להודיעם, מחשש שיבינו בצורה לא נכונה ויגיבו בהתאם, והעדיף לספר להם בעצמו, ולכן החריש עד שובם.

ספורנו: יעקב נמנע מלריב עם אנשי שכם לפני שבניו שבו, כדי שבניו לא יכנסו למריבה איתם, ללא שיידעו לפני כן שעליהם להישמר מהם.

אלשיך: אילו היה יעקב נדרש להגיב לפני המעשה ולמונעו, בודאי היה עושה כן, אולם לא ראה טעם להגיב על המעשה לאחר שכבר אירע. כמו כן, לא רצה להפחיד את בניו, שהיו בשדה לפני שובם והתכוון לעדכנם על כך בשובם.

רש"ר הירש: שתיקתו מגלה את המצב, שהיה ישיש, בסביבות גיל 97. אילו יכול היה לפעול בדרך הצדק ובתוכחה, ודאי לא היה שותק. אולם בקשתו לקבל את בתו שנטמאה נפלה על אזנים ערלות, ומשהבין שניתן לפעול רק דרך הכוח, היה זקוק לכוחות בניו, הצעירים.