אמונה, פרנסה וביטחון בה'

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן… לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם (ח, ג)

"שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב? נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים" (יומא עו ע"א).

מבואר בחז"ל, שהקב"ה הוריד לבני ישראל מן במדבר מידי יום בכמות יומית שהספיקה להם. מדוע? כדי שתושרש אצלם (ובהמשך אצלנו) מידת הביטחון, שנהיה קשורים בהקב"ה מידי יום.

כשיש לאדם מזון ליום אחד בלבד, הוא נושא עיניו לאביו שבשמים ומבקש פרנסה. הוא יודע שהמזון למחר אינו מובטח בדרך הטבע, אלא רק מה'. הבקשה היומית קושרת אותו להקב"ה מתוך ידיעה שאין טבע בעולם. אולם אם יש לו "פת בסלו" לתקופה ארוכה, הוא מתרגל לכך, בידיעה שיש לו פרנסה מזומנת ואינו צריך לפנות לבורא עולם. ההרגל יוצר אצלו תחושה שמזונו מובטח לו ויגיע לו בדרך הטבע, וחלילה אינו צריך את הקב"ה.

זה לימוד לכל אחד לתלות עיניו לקב"ה ולא לסמוך על דרכי הטבע, וגם מי

שזיכה אותו הקב"ה בעושר ויש לו פרנסה כראוי, אל יסיח דעתו מהתלות בהקב"ה, ולולא עזרתו מידי יום ביומו מחדש, לא תהיה לו פרנסה.