אימון בפתיחת הלב והכיס – נתינה לאביון
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (טו, ט-י)
אפשר לצוות 'נָתוֹן תִּתֵּן', זה טכני, אך איך ניתן להורות 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'? הרי כשאדם מוכרח לתת, אין הוא נותן בלב שלם?
רבי שמואל לניאדו ביאר בספר 'כלי חמדה' את לשון הפסוק כך: כשקמצנות משפיעה על אדם באופן שמקשה עליו לפתוח את הלב ואת היד לטובת הזולת, מלמדת אותו התורה איך לשנות הרגל פסול זה. התורה נותנת לו עצה: תתחיל בקטן.
'נָתוֹן' לעני משהו סמלי. אמנם קשה, אבל זה "משחרר" מהלב מעט קמצנות. ואז עוברים לשלב הבא: 'תִּתֵּן לוֹ', עוד משהו קטן. וככל שיתרגל האדם לתת עוד ועוד, בשלב מסוים יגלה שהקמצנות נעלמה ובמקומה נרכשה מידת נדיבות לב. השלב הסופי של האימון 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'. התוצאה של "קורס האימון" האישי שלו יהיה 'בתתך לו'.
ובתגובה – 'בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ', לא זו בלבד שלא יישאר לך פחות שנתת לו, אלא שהברכה תשרה במעשי ידיך.
