כט, ז-ח וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן
רש"י: "לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת היאסף המקנה".
מדוע נכנסו לשיח עם יעקב והסבירו מדוע הצדק עמהם, והשיבו לטענתו: "לא נוכל…", הרי הוא היה זר והם רועים ותיקים? מדוע לא השיבו לו שלא יטיף להם מוסר כשאינו מכיר את אורחות אנשי העיר ומנהגיהם?
ביאר הרב כהנמן, שיעקב פתח בתחילה בדרכי נועם ואמר להם בלשון חיבה "אחי" מאין אתם. משפתח בדברי חיבה ואהבה, הם ראו שאינו רוצה להרע להם, אלא הוא דואג לטובתם, ולכן דיברו עמו כדבר איש אל רעהו והשיבו לו על טענתו ולא רגזו עליו כשמתח עליהם ביקורת.
מכאן לקח לכל אדם שנצרך להוכיח, שידבר בנעימות ובידידות וכשרעהו יראה שהוא מחבב אותו, יקבל את דברי תוכחתו. בניגוד לתוכחה שנאמרת ברוגז ובכעס שאינה מתקבלת.