אופן אמירת תוכחה
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (א, א)
מדוע התורה הוסיפה שמשה דיבר 'אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל', וכי לא ברור שדיבר אליהם?
ביאר רבי זלמן סורוצקין (בביאורו 'אזנים לתורה') שהתורה מלמדת במילים אלו שההשפעה המקסימלית של דברי תוכחה היא כשהדברים נשמעים מפי המוכיח עצמו, שרואה את העוון והעוול, ומרוב צער ורחמים מוכיח את זה שעובר עבירה. הוא עושה זאת מתוך צער וחמלה עליו, עד שתחושותיו באות לידי ביטוי גם בקולו ובדיבורו.
רבי זלמן סורוצקין הדגים זאת במעשה בדרשן שכולם נהרו ורצו לשמוע את דברי התוכחה מפיו. לאחר שנפטר הודפסו דרשותיו. אמנם מצאו בספר את אותן הדרשות ששמעו מפיו, אולם הן לא עשו על הקוראים את הרושם הראוי. היתה חסרה בהן ה"אנחה", אותה אנחה שהיה מוציא מעומק לבו בעת הדרשה, האנחה שהיתה שוברת את לב השומעים.
כי על כן, דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
