אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (לח, כא)
במדרש מובא שבני ישראל דרשו ממשה לערוך חשבון מפורט על הוצאות המשכן, ולכן פרשה זו מוקדשת רובה ככולה לחשבון מלאכת המשכן. "פקודי" לשון מניין. על פניו, נשמע שדרישה זו היא חצופה.
וכי חשדו במשה ששלשל מכסף המשכן לכיסו הפרטי?
חז"ל לימדונו שבצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך היו "חושבי מחשבות". שידעו ברוח קודשם מה מידת טהרת הנתינה, ולפי זה שימש הכסף לדבר קדוש יותר.
בני ישראל רצו שממונם ישמש למטרות נעלות יותר, באו כולם למשה בשאלה, מה שימשה תרומתו של כל אחד. משה ידע להגיד לכל אחד מה נקנה בכספו שתרם. מחשבון זה, נעשה חשבון מפורט ומדוקדק של כל שקל שנתרם ושימש למלאכת המשכן.
לא היתה זו דרישה חצופה, אלא נבעה מאהבת הקב"ה ועבודתו הטהורה. התורה הקדישה פרשה שלמה למנין תרומות ישראל הקדושים.
('תפארת שלמה' מראדומסק)