תורתך שאלתי – כי תצא תשפ"ה

כא, י  כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ

מדוע כתוב "כִּי תֵצֵא" בלשון יחיד, ולא כתוב "כי תצאו", בלשון רבים, הרי למלחמה יוצאים חיילים רבים?

מהרי"ל דיסקין: רק כשעם ישראל מאוחדים כאיש אחד, זוכים לנצח במלחמה את אויביהם, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבא כו, ב), שדורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהם אע"פ שהיו עובדי עבודה זרה, משום שהיה שלום ואחווה ביניהם.

אבל אם חלילה אינם מאוחדים, אין הקב"ה עומד לימינם להכניע את אויביהם.

 

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה… וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ    (כא, יח-יט)

מבואר כאן שהאב והאם צריכים לבוא יחד עם הבן. וכן דרשו חז"ל במסכת סנהדרין (דף ע"א): "היה אביו רוצה לעשותו בן סורר ומורה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה".

מדוע נדרש ששני ההורים יסכימו על היותו בן סורר ומורה, עד שזה תנאי בסיסי?

אם האב מגיע בלא האם, חוששים שמא יש ריב ביניהם, ואז אין פלא מדוע בנם נעשה סורר ומורה. כשיש ריב בין ההורים בתוך הבית, הדבר משפיע לרעה על הילד, ופעמים שהוא עלול לצאת מחמת זה מהבית לרחוב ולהתרועע בחברת נערים ריקים.

מפרשה זו עלינו ללמוד לימוד גדול – גם אם יש חילוקי דעות בין האב לאם, יקפידו שהילדים לא ירגישו בכך, ואדרבה כל אחד ידבר בשבח בן זוגו –לתועלת שלום הבית וחינוך הבנים.

 

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (כב, ח)

בן איש חי: המילה 'בית' = בגימטריא 412. אם נוריד ממספר זה 241, כמנין גימטריה של המילים 'מעקה גגך', התוצאה תהיה 171, בגימטריה – 'הנופל'.

התורה רמזה, שאם יחסר מהבית 'מעקה גגך', אזי יהיה 'הנופל'.

 

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (כב, י)

מדוע אסור לחרוש בשור ובחמור ביחד?

בעלי התוספות ב׳דעת זקנים': משום שטבע השור שהוא מעלה גרה ולועס את מאכלו זמן רב, הרבה יותר מהחמור שבולע מיד את שאוכל ואינו מעלה גרה, וכאשר יחרשו שניהם יחדיו, ישמע החמור שהשור עדיין לועס מאכל בפיו ויצטער מכך, בחשבו שהבעלים נתן לשור יותר תבן ממנו, לכן אסרה תורה 'לא תחרוש בשור וחמור יחדיו'.

התורה הקפידה מאד על 'צער בעלי חיים'. הבה נתבונן, אם הדברים אמורים ב׳חמור׳, בעל חיים שאין בו דעה, שמקנא עבור דמיונותיו, עד כמה יש לנו להיזהר, שלא לצער אף אדם, גם במקום שאין הצדק עם המצטער.

 

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'… לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ… וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם… לְקַלְלֶךָּ (כג, ד-ה)  

התורה מונה 2 נימוקים, מדוע לא לקבל עמוני ומואבי: א. משום שלא הכניסו אורחים כראוי. ב. משום ששכר את בלעם לקלל אותך.

מדוע התורה כורכת אותם ביחד ונותנת להם משקל זהה, הרי מדובר בשני נימוקים שונים ורחוקים זה מזה?

התורה גילתה שהסיבה שלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', היא ההשחתה במידות, מי שאין לו רגש הטבה בקרבו, אז יגיע הדבר שירגיש שיש לו סיבות לשנוא ולקלל את זולתו, ולכן, אם הם מושחתים בעומק נפשם באי הטבה, אז אינם יכולים להם לבא ולהתדבק בקהל ה'.

 

לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ (כג, ח)

לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם? שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק". (רש"י)

מדוע עם ישראל צריך להכיר טובה לרשעים הללו, רוצחים אכזרים שהטביעו את ילדי ישראל ביאור ועינו אותם ומיררו את חייהם?

"שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק". והרי את הדחק הם הטילו עלינו?

אותה "אכסניה" דומה לבית מלא יגון ואבל, בית עבדים שכולו שעבוד ואפלה, שהוציא אותנו משם הקב"ה ברחמיו הרבים לאור גדול, לשמחה ולחרות עולם, ולהם אנו צריכים להכיר טובה על כך.

 

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (כד, טו)

מסופר על החפץ חיים שבערב שבת הלך לטבול במקוה וחזר שמח מאד.

שאלו אותו בני ביתו מדוע כה שמח, על שטבל במקווה.

השיב החפץ חיים שלא שמח משום שטבל, אלא משום שבדרך למקוה שכר עגלון ושילם לו בזמן, ושמח שקיים את מצוות 'ביומו תתן שכרו'.

 

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר (דברים כד, יז)

הגר"א: שטר פירוד בין איש לאשתו נקרא 'גט', משום שבכל התורה לא מצאנו את האותיות ג.ט. סמוכות זו לזו. רק במילה גט הם צמודים, ומהווים סימן לפירוד.

 

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק (כה, יז)

מדוע כתוב 'לך' ביחיד, ולא 'לכם ברבים?

האדמו"ר מגור (חידושי הרי"ם): עמלק יכל לנצח רק יחיד, שחי בבדידות בפני עצמו, אבל אלו שהיו ביחד, עם הכלל, אותם לא יכל עמלק לנצח.