תורתך שאלתי לפרשת פנחס תשפ"ה

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם… לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם (כה, יא–יב)

פרשת בלק הסתיימה במעשה קנאותו של פנחס. מדוע את סיפור הבטחת שכרו קוראים רק בשבת שלאחר מכן, בפרשת פנחס?

לימוד גדול רצתה התורה ללמדנו, כשאדם עושה מעשה קנאות ומקנא את קנאת ה' בתוך בני ישראל, אין למהר ולתת את שכרו. יש לבדוק תחילה מה הן סיבות קנאותו… מה הם המניעים שעומדים מאחורי המעשה, לאילו מטרות הם נועדו…

שבוע שלם יש לשבת על מדוכה זו, ורק אחר כך אפשר להכריז, שהיתה זו קנאות לשם שמים ומגיע עליה שכר ברית שלום.

 

הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי (כה, יא)

הגר"א: במילת "חמתי" מבואר שהשיב את מיתת בני ישראל.

האותיות מ' ת' הן האותיות האמצעיות, ומרכיבות את המילה 'מת'.

האותיות המרוחקות הן אותיות ח' י', ומרכיבות את המילה 'חי'.

באופן דומה ביאר הגר"א על הפסוק "מחצית השקל", בפרשת כי תשא. במילה 'מחצית' האותיות האמצעיות הן ח' י', והאותיות מ' ת' מרוחקות, משום שהנותן צדקה (האות צ' באמצע המילה) הוא "חי" ולא "מת".

 

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם (כה, יב)

במדרש רבה כאן מובא 'בדין הוא שיטול שכרו'.

והרי בעולם הזה לא מקבלים שכר למצוות, ומדוע דינו ליטול שכר כאן בעוה״ז?

משך חכמה: כל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאדם עלול להשתנות אם יחטא, כפי שפחד יעקב 'שמא יגרום החטא' (פרשת וישלח). לעומת זאת הבטחה שמבטיח נביא אינה יכולה להשתנות על ידי חטא, אם נאמר באופן מוחלט, ולא על ידי תנאי.

"פנחס… השיב… ולא כיליתי…" – פעולה קיימת לדור דורים, שהסיר העוון מכלל ישראל. "לכן אמור" – אתה (משה, נביא) תאמר לו, לא אני (הקב"ה) אומר לו. "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונה עולם", שלא יגרום החטא ולא יתבטל משום סיבה. מפנחס למדנו שיש מושג של שכר המשתלם בעולם הזה, בפרט למי שמסר נפש בעוז ותעצומות על דבר מצוה וקדושה.

ברכת פרץ: למדנו "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעוה״ז… ואלו הם גמילות חסדים…". אמנם

'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא', אך על חסד מצינו שיש שכר. פנחס עשה חסד עם ישראל שהציל אותם מכליון, כפי שכתוב 'הסיר את חמתי ולא כליתי את בנ״י', ולכן בדין שיטול שכרו.

 

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם (כה, יב)

מדוע הקב"ה נתן לפנחס את ברית השלום?

כתב סופר: לפינחס היתה מידה גדולה של קנאות. הוא נצרך למידת השלום, כמשקל נגד לקנאות. במידה זו משתמשים רק במקרים חריגים.

 

וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח (כו, מו)

מי היתה שרח?

חזקוני: לא היתה בתו של אשר, אלא בת אשתו.

רמב"ן: היתה בת אשר ממש.

 

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה (כז, א)

מחלה כתובה ראשונה בכל המקומות, ומבואר שהיתה גדולה בשנים ובחכמה. מה ביאור השם ׳מחלה׳?

רבי חיים קניבסקי: בסוף פרשת מסעי, בסימן הפסוקים כתוב שיש בפרשה קל׳׳ב פסוקים, וסימנם (בגימטריה) ׳מחל׳ה חול׳׳ה סימן'.

מדוע נקט סימן רע, ובפרט שזהו בסיום הספר והיה ראוי לסיים בדבר טוב?

ביאר רבי חיים קניבסקי ב'טעמא דקרא' שאין הכוונה לחולי, אלא שהוא מלשון ׳מחול'. היה שם מחול בשמחת נישואיהן, ומחלה תרצה ושאר הבנות היו חולות במחול, בשמחת נישואיהן.

 

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח (כז, ג)

מדוע ציינו זאת? האם דינן והיחס אליהן היה שונה אם הוא כן היה בעדת קרח?

ספורנו: כל הממון שהיה לקרח אבד, לכן הזכירו בנות צלפחד שאביהן לא היה מעדת קרח.

משך חכמה: הן היו דרשניות, וידעו שאת נכסיהם של הרוגי מלכות מקבל המלך (עיין סנהדרין מח ע"ב). משה היה מלך, כפי שכתוב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך". למרות ששבט לוי לא קיבלו חלק בארץ ישראל, משה יכל לתת לבני ישראל מנכסיו. ולכן אם מת בחטאו מן המעפילים או משום שהיה מקושש עצים בשבת – נכסיו עוברים ליורשים, אולם אם היה נמנה על עדת קרח, הרי הוא כ'הרוגי מלכות', ולכן הן הדגישו "לא היה בעדת קרח".

חנוכת התורה: הן טענו: אם אנו (בנות) לא חשובות כזרע, אזי שאמנו תתייבם. אם היא לא מתייבמת, סימן שאנו חשובות כזרעו של צלפחד, ואם הוא היה בעדת קרח, אז היה אפשר לומר להן שלא מתייבמת כי "ירדו חיים שאולה".