תורתך שאלתי לפרשת לך לך תשפ"ז

יב, א  וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

היכן  ציוה הקב"ה את אברהם 'לֶךְ לְךָ'? 

• באור כשדים. לדעת האבן עזרא, הציווי נאמר עוד באור כשדים, וסדר הפסוקים נכתב לפי הכלל הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
• בחרן. לדעת רש"י, הציווי ניתן לאחר שהגיע לחרן עם תרח אביו, ומשם נצטווה להמשיך ולהתרחק (כך סוברים מרבית המפרשים).
• בשני המקומות. לדעת הרד"ק, הקב"ה ציווה אותו פעמיים, לראשונה באור כשדים, ובשנית בעת שהותו בחרן, להורות לו להמשיך אל הארץ המובטחת.

 

יב, ג  וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה

מדוע נאמרו המברכים בלשון רבים ("מְבָרְכֶיךָ"), ואילו המקללים בלשון יחיד ("וּמְקַלֶּלְךָ")?

ה'כלי יקר' מבאר שאוהבי אברהם ומבקשי טובתו יהיו רבים לאין שיעור, בעוד צורריו יישארו מיעוט מבוטל. ה'משך חכמה' מוסיף שברכת ה' נושאת כוח מנביט המושך עוד ועוד מברכים, בעוד קללת הרשעים מכלה את עצמה וממעטת אותם.

מנגד, תרגום יונתן ראה ברבים רמז לשבט הכהנים שיברכו את זרעו באהבה לדורות, וביחיד רמז לנמרוד (כרבנו בחיי). רבי זלמן סורוצקין מוסיף שהיחיד רומז למי שפיו ולבו אינם שווים, כמו בלעם, שבירך בשפתיו וקילל בלבבו.

 

יב, ח  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָֽהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּֽבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה

מדוע בחר אברהם אבינו לקבוע את משכנו דווקא בתווך, בין שתי ערים, ולא להתיישב בתוך אחת מהן?

אברהם אבינו ראה בביתו שליחות של קירוב ולא רק מקום מגורים פרטי.

כפי שמבאר ה'ספורנו', אברהם בחר בצומת דרכים מרכזי כדי להגיע ללבבות תושבי שתי הערים כאחד, ולפרסם את מציאות הבורא, כמאמר חז"ל: "שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה".

ה'חפץ חיים' מדגיש שהשיקול הבלעדי שהנחה את אברהם בקביעת מקומו היה היכן יוכל לעבוד את ה' בצורה השלמה ביותר, ללמד אמונה ולהכניס אורחים.

רבי זלמן סורוצקין מוסיף שאוהלו לא שימש כמעון שגרתי, אלא כמשכן של תורה וקדושה שנועד להאיר לחשכת העולם.

 

יב, יג  אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ

כיצד אברהם ביקש 'אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ', ולא חשש להכשיל את המצרים באיסור החמור של 'אשת איש'?

הרמב"ן מבאר בביקורתיות שאברהם פעל מתוך פחד טבעי ושגג בחוסר ביטחון שלם בה'.

הר"ן והמלבי"ם מסבירים שמדובר היה ב"תכסיס", שנקט בו, כדי להרוויח זמן. אברהם סבר שבהיותה "אחותו" הפנויה, ינהלו המצרים משא ומתן ממושך על מוהר כבד עד שיחמקו, מבלי ששיער שפרעה ייקחנה מיד.

השפתי חכמים מחדש שאברהם הציג את שרה כאשת איש שבעלה נטשהּ, והוא תר אחריו כדי לתת לה גט, ובכך מנע מגע עמה.

ה'כתב סופר' מבאר שבאותה שעה הותרו קשרי הנישואין, כדי להצילם ממוות ומאיסור.

 

יב, יג  אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ

האם שרה אכן אמרה זאת למצרים?

לדעת הספורנו והמלבי"ם שרה אכן שיתפה פעולה ואמרה למצרים שהיא אחותו (וזהו ביאור הכתוב "עַל דְּבַר שָׂרַי").

לעומתם, הרמב"ן והמהר"ל מבארים ששרה שמרה על שתיקה. היא נמנעה מלהכשילם באיסור עריות, ורק אברהם אמר זאת כדי להציל את נפשו, ומשום כך גער בו פרעה: "לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא".

החזקוני סובר שבתחילה אמרה שהיא אחותו, אך משהובאה לבית פרעה שינתה דבריה וחשפה מיד שהיא אשת איש.

 

יג, ח  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ

מדוע היה חשוב כל כך לאברהם אבינו למנוע את המריבה?

• כיבוי האש בעודה קטנה. במדרש רבה וברד"ק מוסבר שהמריבה כבר החלה לחלחל, ואברהם הזדרז לעוצרה בטרם תתפשט מהרועים אליהם.
• קידוש השם וביטחון המשפחה. הרמב"ן, הר"ן והנצי"ב מבארים שאברהם חשש מחילול ה' ומחולשה מול עמי הארץ הסובבים, שעלולים לנצל את הפירוד לרעתם.
• שלום הבית והתדמית. ה'בכור שור' מדגיש את החשש התדמיתי, שאם אינו מסתדר עם בן משפחתו, כיצד יוכל להשפיע על אחרים? ור' זלמן סורוצקין מוסיף שמריבה בין קרובים, המכירים את חולשותיו וסודותיו של הזולת, עלולה להפוך להרסנית ומנוכרת מכול.

 

יד, ד  שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ

כמה זמן נמשך מרד מלכי סדום, ובאיזו שנה בדיוק התרחש?

שיטת רוב המפרשים: עבדו 12 שנה, ובשנה ה-13 מרדו. לפי ביאור זה, המרד נמשך שנה אחת בלבד, ובשנה ה-14 למלכותו שב כדרלעומר להילחם בהם.

שיטת חז"ל (שבת יא ע"א): המרד נמשך 13 שנים שלמות (בסך הכל 25 שנות עבדות), ורק בשנה ה-14 למרדן (שהיא השנה ה-26 למנין הכללי) בא כדרלעומר להכניעם.

 

שאלה לשולחן שבת

יד, יד  וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו… וַיִּרְדֹּף עַד דָּן

מדוע הסתכן אברהם אבינו ויצא למלחמה מול ארבעת המלכים, רק כדי להציל את לוט אחיינו, שממנו נפרד זה מכבר, בשל דרכיו?

• חום הלב וקרבת המשפחה (הרמב"ם). אהבתו לאחיינו, שגדל על ברכי אמונתו, עוררה בו מסירות נפש.
• מערכה על כבוד שמים (הר"ן). נמרוד כיוון את חציו נגד לוט כדי לפגוע באברהם. הגנתו היתה מלחמת קודש.
• ביטחון בה' (יפה תואר). אברהם היה מלומד בניסים ולא ירא כלל.
• נאמנות לדיבור (רבי יוסף צבי מסלנט). אברהם הבטיח לעמוד לו לעזר, ומסר נפשו לקיים מוצא פיו למען קידוש השם.

 תובנות ולקחים לחיי המעשה:

1. נאמנות למילה ועמידה בהתחייבות. אברהם אבינו מלמדנו שמילה זו מילה. גם כשהתנאים משתנים או מקשים, שמירה על הבטחה היא יסוד מוסרי וקידוש ה' בעולם.
2. אחריות משפחתית מעל משקעי העבר. אף שלוט בחר בדרך שונה והתרחק, בעת צרה אברהם לא "התחשבן" עמו, אלא נחלץ לעזרתו באופן מיידי. ערבות המשפחה קודמת לכל מחלוקת.
3. מסירות נפש מתוך ביטחון בה'. כשפועלים למען מטרה נעלה ולשם שמים, זוכים לסיעתא דשמיא ולכוחות שמעבר לטבע.

 

לברוח או לצמוח

וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת (טז, ח)

תגובת המלאך אינה מובנת, מדוע ענה לה "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ"? והרי זו בדיוק סיבת בריחתה, העינוי שחוותה תחת שרה. וכי כיצד שולח אותה המלאך בחזרה אל אותו הצער שממנו נמלטה?

מבאר רבי מאיר שפירא מלובלין: שורש בריחת הגר נבע מגאווה, מהקושי לקבל מרות ולהתבטל בפני גבירתה הצדקת. התרופה למידת הגאווה היא לזכור "מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג, א), ולכך רמז המלאך כששאל: "אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי"?

אולם הגר התמקדה רק ברובד החיצוני והשיבה: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת". על כך אמר לה המלאך: כיוון שלא הבנת את הרמז, אות הוא שטרם הפנמת את מידת הענווה. על כן, עליך לשוב לבית שרה ולהתחנך שם, עד שתיקנה בנפשך מידה יקרה זו.

 

מסקנות יישומיות לחיים

• התבוננות פנימית במקום האשמת הזולת. בעת עימות או קושי במערכות יחסים, הנטיה הטבעית להשליך את האשמה על האחר ("מפני שרי אנוכי בורחת"). התורה מלמדת אותנו לעצור ולשאול את עצמנו: היכן חלקי במערכה? האם הגאווה האישית שלי היא זו שמעצימה את החיכוך?
• צמיחה באמצעות התמודדות ולא במנוסה. לרוב קושי אינו נפתר בבריחה מהזירה. דווקא החזרה למקום המורכב, מתוך ענווה ומוכנות לעבודה עצמית ("שובי אל גבירתך"), זה המסלול המדויק לבניית האישיות.
• הקשבה לרמזים של השגחה. שאלות החיים והאתגרים הניצבים לפתחנו טומנים בחובם מסר רוחני עמוק ("אי מזה באת"). מוטלת עלינו החובה להעמיק מעבר למעטפת החיצונית של המאורעות.

 

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6