שירת הים – הודיה על כל הניסים

טו, א אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת…

מדוע שרו רק לאחר שהמצרים טבעו, ולא אמרו לאחר 10 המכות?

מבאר הבן איש חי, משל לחולה שהיה בבשרו פצע עם מוגלה. הרופא קבע שיש לחפור בבשר החי ולהוציאה, כשהפעולה היתה כרוכה בכאבים עזים, ולא ניתן לעשותה בפעם אחת, אלא בכל יום חתך מעט והחליף תחבושות. בכל יום התחנן החולה שירפה ממנו ולא יכאיב לו עוד, ובכל פעם היה הרופא מנחמו: "הנה אנו מסיימים, הנה גמרנו", אך למחרת היה ממשיך במלאכתו, עד שהחולה פסק להאמין לו, שיהיה סוף לעינויים ולמכאוב.
היום האחרון, כשראה הרופא שהפצע מנוקז ומחלים, ואמר לחולה: "היום באמת היום האחרון" וכדי שיאמין לדבריו, שבר לעיניו את סכין הניתוחים.
כך היו בני ישראל משועבדים במצרים וראו את המכות ניחתות על המצרים ועדיין לא נגאלו. כשיצאו ממצרים, רדפו אחריהם המצרים להחזירם. כשחצו את ים סוף, עדיין היה בליבם חשש שיחזרו לשם ואמרו: כשם שאנו יוצאים מצד זה, כן המצרים יוצאים מצד אחר. רק כשראו שהמצרים מתו על שפת הים, הבינו שגאולתם הושלמה ושרו והודו.