י, כ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו
אמרו חז"ל: (זבחים קא ע"א) "הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי". [כשעמד משה רבינו על טעותו, היו לפניו 2 אפשרויות: א. לומר "לא שמעתי", ב. לומר "שמעתי ושכחתי". אם היה מחפש כבוד, היה אומר "לא שמעתי", אבל משה רבינו לא התבייש, ואמר "שמעתי ושכחתי"].
מה היה הצד לומר שהיה למשה מותר להודות ולומר "שכחתי", והלא היה עלול להביא כך חורבן גדול, שהיה מערער את יסודות האמונה, שהיו עשויים כולם לומר: מה לנו לקבל את הדברים מפיו כהלכה למשה מסיני, והרי כשם ששכח הלכה זו, אפשר ששכח או התבלבל בהלכות נוספות ולא ניתן לסמוך עליו?
מכאן מוכח שאין לעשות חשבונות כאלו ו"לשקר לשם שמים", שכן כלל נקוט בידינו, שלעולם איש לא יפסיד ממידת האמת, ומי שמתכוון לשם שמים ללכת בדרך האמת לעולם לא יצא מכשול מהנהגתו, ואין לו לערוך שום חשבון אלא לקיים "מדבר שקר תרחק" כפשוטו.