ייחודה של מידת 'הכרת הטוב'

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ… (כא, לד)

מדוע התיירא משה מעוג מלך הבשן? וכי מנהיגם של ישראל ירא מילוד אשה, בשר ודם?

פירש רש"י: "שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר 'ויבוא הפליט', הוא עוג". דברים אלו מיוסדים על מדרש חז"ל הידוע: עוג אמר בלבו: אלך ואבשר לאברהם שנשבה לוט, וייצא להילחם וייהרג, ואשא את שרה אשתו.

מזימתו של עוג היתה שפלה ותאבת בצע. הוא חפץ במות אברהם, כדי לשאת את שרה אשתו. לא היתה בלבו כל כוונה להיטיב עמו, אדרבה, כל מטרתו היתה להרע לו ולגרום למותו. למרות זאת, ידע משה רבינו שבפועל צמחה מכך טובה והצלה ללוט, ולכן עמדה לעוג זכות הכרת הטוב. כוחה של זכות זו היה משמעותי, עד שכלל ישראל היה נתון בסכנה מפניה, ומשה נזקק להבטחה אלוקית מיוחדת ומפורשת: "אַל תִּירָא אֹתוֹ".

מכאן אנו למדים יסוד חשוב ב'הכרת הטוב': המקבל טובה מחברו, גם אם חברו התכוון להרע לו, אם בפועל התגלגל מכך חסד והיטיב עמו, מחויב הוא להכיר לו טובה, שכן המדד להכרת הטוב הוא עצם ההנאה והתועלת שהופקו ממנה. פרשת מלחמתו של משה בעוג מנחילה לנו שיעור מוסרי בחובת הכרת הטוב, שהיא מאבני היסוד של עבודת ה' והרגישות לזולת. גם כשהשפע מגיע ממקור שאינו טהור או מתוך אינטרס זר, עצם קבלת התועלת מחייבת אותנו להכיר בטובה.