הודאה של מנהיג, ללא בושה, לפרשת שמיני
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (י, כ)
חז"ל דרשו וביארו פסוק זה במילים: "הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי וששכחתי" (זבחים קא ע"א)
- "מודה על האמת" זו תכונה טובה וראויה לשבח כל אדם, אולם מה השבח כשאומרים זאת על משה רבינו, אדון הנביאים?
- חז"ל אמרו שמשה שלח בכל גבול ישראל להודיע ששמע ושכח (ויקרא רבא יג, א). ותמוה, מדוע עשה זאת?
למשה רבינו היו "סיבות טובות" להעלים את שכחתו ובמקום זאת לומר שעדיין לא שמע הלכה זו. שהרי יכל לומר שאם יודה ששמע ושכח, זה עלול לערער את יסודות האמונה בתורת משה. בני ישראל היו עלולים לאמר: אם משה רבינו, שקיבל את התורה מפי הגבורה שכח, מה לנו שנקבל את הדברים מפיו כהלכה למשה מסיני. היו למשה שיקולים וחישובים נכונים להעלים את שכחתו, ממניעים חיוביים.
ביאר ר' חיים שמואלביץ שהתורה העידה, שלמרות השיקולים והחישובים שהיו, עם כל זאת נמנע משה מלומר 'לא שמעתי', והודה ללא בושה לומר: 'שמעתי ושכחתי', וקיים בעצמו את הפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), ללא חשבונות או שיקולים. ולא זו בלבד, אלא שהוסיף ופרסם זאת. הוא שלח להודיע בכל גבול ישראל.
