קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (ו, יג)
מדוע נח לא העתיר בתפילה על בני דורו שישובו בתשובה ויינצלו, כפי שהתפלל אברהם על אנשי סדום?
'אור החיים' מבאר שהקב"ה נגלה לנח והציג בפניו פסק דין חלוט וגמור: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי… וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", ובעקבות כך ציווה אותו לבנות תיבה. נח הבין ברוח קודשו שכלו כל הקיצין. שחפץ הבורא לכלות את הרשע מן העולם, ואין עוד מקום לשנות את רוע הגזירה.
לעומת זאת, בפרשת סדום, על אף שנאמר "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה", הותיר הקב"ה סדק צר באומרו: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ…". רמז זה נקלט בנפשו של אברהם אבינו. הוא זיהה שטרם ננעלו שערי שמים ומיהר לבקש רחמים. שתיקתו של נח נבעה מקבלת הדין, שלהבנתו, כבר נחתם.
למדנו מכאן, שעלינו לדעת להבחין בין זמנים, שבהם נדרשת פעולה לשינוי המציאות, לבין זמנים שבהם נדרשת הכנעה וקבלת דין שמים.
לצד זה, עלינו לסגל את מבטו של אברהם אבינו, שכל עוד קיים, אפילו סדק קל של תקווה, חובתנו להעתיר בעד הזולת, לחפש נקודות זכות.
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6