דבר תורה לפרשת בראשית – אחרון בזמן – ראשון במעלה

בבריאת האדם חותמת התורה את ששת ימי המעשה, במילים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (א, כז).

מדוע נברא האדם אחרון, לאחר שנשלמה בריאת כל היצורים כולם?

במסכת סנהדרין (לח ע"א) ביארו חז"ל שהאדם נברא בערב שבת מכמה טעמים, והעיקריים שבהם: לשלול מחשבת מינות, שלא יאמרו שהיה שותף לקב"ה במעשה בראשית. סיבה נוספת, כדי לחנכו למידת הענווה: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: אפילו יתוש קדמך ונברא לפניך במעשה בראשית.

מאידך, האברבנאל מבאר שדווקא היותו אחרון מעידה על רום מעלתו ושליטתו על הבריאה כולה, כמאמר המדרש (ב"ר יט, ד): "כל שנברא אחר חברו – שליט בחברו". העולם נבנה נדבך על גבי נדבך. כל דרגה הכשירה את הקרקע לבאה אחריה, וככל שהנברא מאוחר יותר, מעלתו קרובה יותר לקונו.

סתירה זו טומנת בחובה את סוד הקיום האנושי: האדם ניצב על קו התפר שבין שפלות מוחלטת לרוממות נשגבת. אם יתגאה וישכח ייעודו – היתוש קודם לו; אך אם יכיר באחריותו ויתקדש, הרי שכל הבריאה כולה אינה אלא מצע ושולחן ערוך לקראת בואו כמלך בנזר היצירה.

בריאת האדם בסוף סדר היצירה משקפת את המתח המובנה בנפשו: תזכורת נצחית לקטנותו הגשמית לצד ייעודו הרוחני העליון. הבחירה נתונה בידי האדם בכל רגע: האם לנהוג בזחיחות דעת ולהיות נחות מהיתוש, או לממש את צלם האלוקים שבו ולהתעלות למדרגת נזר הבריאה.

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://katzr.net/726ea6