גליון תורתך שאלתי – לפרשת וירא

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (יח, ד)  

מדוע הגביל את הצעתו רק ל'מְעַט מַיִם'?

• רד"ק: את המים נתן אברהם באמצעות שליח, וחס על טרחת עבדיו שלא להכביד עליהם מעבר לנדרש. לעומת זאת, כאשר טרח בעצמו, נהג בעין יפה וברוחב לב ("וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם").
• אור החיים: אברהם ביקש לשוות לאירוח נופך קליל ולא מעיק, כדי שהאורחים ירגישו בנוח ולא יחושו שהם טורחים או מכבידים על מארחם.
• הנצי"ב מוולוז'ין: אברהם התאים את ההצעה לאופי הביקור: שהיה קצרה להתרעננות ולסעודה בדרך, ללא לינה, אינה מצריכה שטיפה מרובה, ודי לה במעט מים.

 

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה (כב, ה)

מדוע השאיר אברהם את נעריו ואת החמור למרגלות הר המוריה?

• מדרש רבה (נו, ב): "אמר ליצחק: בני, רואה את מה שאני רואה? אמר לו: הין, אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו, אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, שבו לכם פה עם החמור".
• מדרש שכל טוב (סימן ה): "בריחוק י"ב מיל, נהג כבוד במקום הקודש, שאין דרך כבוד להיכנס אדם במקום שכינה עם בהמה טמאה".
• ה'בכור שור' מסביר שאברהם חשש שהנערים ירחמו על יצחק וימנעוהו מלשחוט אותו.
• ה'אברבנאל' מבאר שההר היה תלול מכדי שהחמור יוכל לעלות בו, וכדי שלא ייטרף בידי חיות רעות בהיותו לבדו, הפקיד אברהם את נעריו לשמור עליו למטה.

יח, ח  וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ

מדוע טרח אברהם לשרת את האורחים בעצמו, וכמעט שלא נעזר באנשי ביתו?

הרמב"ן מבאר שמצוות 'הכנסת אורחים' היתה כה חביבה ויקרה לליבו, שבחר לקיימה בגופו ובזריזות יתרה, אף שהיה חלוש וכאוב ביום השלישי למילתו, ללמדנו את מעלת "מצווה בו יותר מבשלוחו".

לעומתו, האברבנאל מדגיש את מידת הרגישות והחמלה: אנשי ביתו החלימו גם הם מברית המילה, ואברהם חס על כאבם ונמנע מלהטריחם. על אף שגם הוא סבל, בעל 'מעשי ה" מוסיף שמשנרתם לאירוח מתוך מסירות, התרפא באורח פלא.

 

יח, יב  וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן

כיצד יתכן ששרה אמנו צחקה למשמע דברי המלאך, וכי לא ידעה על הבטחת הקב"ה לאברהם?

הרמב"ן מבאר ששרה אכן לא ידעה על הבשורה. אברהם לא סיפר לה, הוא המתין שהקב"ה יצווהו לגלות לה, או שיבשר לה בעצמו. סיבה נוספת, מרוב זריזותו ונאמנותו לקיים מיד את מצוות ברית המילה, היה טרוד. לאחר מכן נחלש וישב כואב בפתח האוהל, וטרם שהספיק להודיעה, כבר הגיעו המלאכים והשמיעו באוזניה את הבשורה.

 

יט, יד  וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו

מדוע פנה לוט רק אל חתניו ולא דיבר גם עם בניו?

הרמב"ן מבאר שללוט היו בנים נשואים בסדום. הוא פנה תחילה לחתניו, מתוך ביטחון שבניו בוודאי ישמעו לקולו. אלא שבעקבות לגלוג החתנים ואור השחר שעלה, האיצו בו המלאכים לצאת מיד ולא הותירו לו שהות לפנות לבניו.

הנצי"ב מוולוז'ין מפרש בפשטות: ללוט כלל לא היו בנים, ודברי המלאכים היו שאלה עקרונית בלבד.

הרש"ר הירש מבאר שלאחר שלעגו לו חתניו, נשברה רוחו של לוט. מתוך יאוש כבד ואובדן אמון, חדל מלהאמין שיצליח לשכנע אפילו את בניו, יוצאי חלציו.

 

כ, טו  וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב

מדוע הציע אבימלך לאברהם אבינו הצעה כה נדיבה ומזמינה להתיישב בארצו?

בפסיקתא זוטרתא מבואר שאבימלך הכיר במעלתו של אברהם וחפץ בקרבתו ובזכות שכנותו של הצדיק.

רש"י מדגיש את ההבדל בינו לבין פרעה: אבימלך לא חשש משחיתות מוסרית של בני עמו, שכן לא היו שטופי זימה כמצרים.

הרד"ק ראה בהצעה מעשה של פיוס והבעת כבוד.

לעומתם, הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שהיתה זו עצה זהירה. אבימלך רמז לו להעדיף את ערי הפרבר השקטות, שאברהם יישב בקצה הממלכה, הרחק מרוב העם, כדי להרחיק את העם מניסיון ומכשול.

 

כא, ג  וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק

מתי אברהם קרא לו שם?

האברבנאל לומד מסמיכות הפסוקים שקריאת השם התקיימה ביום השמיני עם ברית המילה ("וַיָּמָל… כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ").

לעומתו, המלבי"ם מבאר שאברהם קרא לו 'יצחק' מיד ברגע הלידה, כפי שנצטווה מראש: 'וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק'.

 

כא, י  וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק

מדוע שרה כינתה את הגר וישמעאל "הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ", ונמנעה מלהזכירם בשמותיהם?

ההימנעות מנקיבת שמותיהם נועדה להגדיר מחדש את מעמדם הרוחני והחינוכי בבית.

הרמב"ן והאלשיך מבארים ששרה הדגישה שהגר נותרה במעמד שפחה, וישמעאל הוא בנה שלה, ולא שותף שווה ערך לירושת אברהם.

ה'כלי יקר' מוסיף ששרה זיהתה בהתנהגותו של ישמעאל את השפעותיה הקלוקלות של תרבות מצרים, וחששה שיצחק יושפע ממעשיו.

הרש"ר הירש מדגיש ששרה, שאף היא עצמה קירבה בעבר את הגר לביתה, הבינה כעת שחיים משותפים מסכנים את עתיד המשפחה. כדי לגונן על טהרת בית אברהם, ראתה צורך להעמיד מחיצה ברורה ולהרחיקם.

 

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (כב, א).

מדוע נקרא הניסיון לדורות בשם "עקידה"? הרי פעולת הקשירה היא 'הכשר מצווה' והכנה לפעולה, ואילו עיקר הניסיון ומסירות הנפש היו הנחתו על גבי המזבח והרמת המאכלת לשוחטו?

מבאר רבי משה שטרנבוך שדווקא ב"עקידה" התגלתה השתוקקותו המופלאה של יצחק אבינו לקיום רצון קונו.

חז"ל (תנחומא, וירא) מספרים שיצחק עצמו הפציר באביו: (תנחומא וירא) "בשעה שבא אברהם לשחוט את יצחק, אמר לו יצחק: אבא, אוסרני ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום".

יצחק לא הסתפק בקבלת הדין, אלא השתוקק להיעקד בשמחה ובשלמות, ודאג ביוזמתו שהקרבן ייעשה בהידור הגמור. שם המעשה נקרא "עקידה" ללמדנו שעיקר המעלה אינו רק עצם הציות ויציאה ידי חובה, אלא האהבה, הדקדוק והשמחה שבקיום המצווה.

 

כב, ג  וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

מדוע ראה אברהם אבינו צורך להשכים קום, ולא המתין לשעה רגילה?

• מדרש רבה (נה, ח): "אמר רבי שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר', ולא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה". מרוב התרגשות וחשק מיהר לחבוש בעצמו את חמורו.
• מדרש תנחומא (סימן כב): "ולמה 'בַּבֹּקֶר'? אמר: שמא שרה תחזור בדיבורה ולא תניחני, אקום בהשכמה, קודם שתקום היא".
• אברבנאל ביאר שביקש לפעול בצנעא, שלא יעורר את תשומת לב אנשי העיר והמשרתים, שיחקרו ויעכבו בעדו. וה'אור החיים' הוסיף, שרצה לנצל כל שעת יום הכשרה להקרבה.

תובנות ולקחים לחיי היומיום:

1. זריזים מקדימים – כוחה של אהבה. ההשכמה בבוקר לפעולות של קדושה וחסד משקפת את הלהט הפנימי שגובר על כל עצלות ושגרה.
2. רגישות ושמירה על שלום בית. גם בשעה של מסירות נפש, אברהם ער לרחשי ליבה של שרה ולצערה האפשרי.
3. הברכה שבצנעה. יוזמות נעלות ומשימות מורכבות נעשות הרחק מעיני הציבור. ככל שהפעולה פנימית ופחות מוחצנת, כך מתרבה בה הברכה וההצלחה.

 

 

הנהגת אברהם אבינו – בין כבדהו לחשדהו

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ (יח, ז)

מספרים על אדם נכבד, שנחשד במעשה שאינו הגון. החשד הלך והכביד והחליטו להתייעץ עם האדמו"ר מגור – ה'פני מנחם', כיצד ראוי לנהוג עמו, כשמול עיניהם עומד המאמר המפורסם: 'כבדהו וחשדהו'.

האיר האדמו"ר את עיניהם והשיב: אברהם אבינו, עמוד החסד לימד אותנו אורחות חיים, כיצד יש לנהוג גם עם מי שנתון תחת עננת חשד. אורחיו נחשדו בעיניו כערביים, המשתחווים לאבק רגליהם. בשל חשד זה נקט זהירות ואמר: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם". לעומת זאת, כשאירח אותם פתח את ידו ברוחב לב: לש עוגות סולת נקיה, רץ אל הבקר להכין בעבורם 3 לשונות בחרדל ועוד פעולות רבות.

מכאן לומדים הוראה ברורה, כיצד יש לנהוג: כשבאים לקיים 'חשדהו' – די במידה מועטה ובמשנה זהירות, אך כשניגשים ל'כבדהו' – יש לנהוג בעין יפה ובמידה מרובה.