גליון תורתך שאלתי לפרשת בהעלותך תשפ"ו

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ח, ג)

מהו השבח המיוחד שנאמר על אהרן?

• החתם סופר: הקב"ה הבטיח לאהרן שכשידליק את הנרות, הם יפנו מעצמם ומאליהם אל מול פני המנורה, מעצם קדושתו. אהרן, מרוב ענוותנותו, (שלא להחזיק עצמו כצדיק גמור הראוי לנס), היטה אותם בידיו ככל כהן רגיל. שבחו – שלא שינה משאר הכוהנים.
• משך חכמה: [נחישות] הדלקת המנורה כשרה בזר, אולם בפעם הראשונה (חינוך המנורה) היתה חובה אישית של אהרן. שבחו שכבר בפעם הראשונה הזדרז וביצע את מצוה מורכבת זו בדיוק כפי שציווה הקב"ה.

 

 

וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' (ח, יא)

כיצד שייכת תנופה בבני אדם חיים?

• רש"י: תנופת הלויים מחיים נעשתה כפי שעושים באשם מצורע, שטעון תנופה חי.
• בכור שור: ה"תנופה" ה
• ינה הבאת דורון, כאדם שלוקח מנחה על כפיו ומניף אותה למלך ואומר: "הנה זה דורון שנותנים לפניך בניך". כאן היו 2 תנופות:
  1. התנופה הראשונה על ידי אהרן: אהרן, ככהן שהוא שלוחם של ישראל, הניף את הלוויים לפני ה', מעין "דורון" שמוסרים עם ישראל לקב"ה.
  2. התנופה השניה על ידי משה (לקמן בפסוק יג): לאחר שישראל נתנום לה', משה (שלוחו של הקב"ה) הניף אותם והחזירם לאהרן ולבניו, כמתנה שנותן להם הקב"ה, כמו שנאמר: "נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לקמן פסוק טז), ובהמשך נאמר: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לקמן פסוק יט).

 

זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא (ח, כד)

מדוע כפלה התורה לשונה וכתבה 'לִצְבֹא צָבָא'?

• אונקלוס ותרגום יונתן: "ייתי לחיילא חילא", יבוא לגייס ולחזק את כוחו לעבודת המשכן.
• אבן עזרא: מובנו בפסוק זה, להמנות ולהתאחד עם צבא העובדים במשמרותיהם.
• הכתב והקבלה: מובנה של המילה "צבא" התאחדות והתחברות (מלשון חברה קבועה). השינוי בלשון "יבא לצבא" (עתיד ומקור) בפסוקנו לעומת "הבא לצבא" בבן 30 מורה שכאן מדובר על שלב הלימוד, ושם על שלב עבודת המעשה בפועל.

 

 

וַיְדַבֵּר ה'… בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (ט, א)

מדוע פרשה זו, שנאמרה בחודש ניסן (הראשון) נכתבה כאן לאחר הפרשיות שבתחילת הספר שנאמרו רק בחודש אייר?

בשאלה זו עמדו המפרשים על העיקרון ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", והציעו מספר טעמים מדוע בחרה התורה לשנות מהסדר הכרונולוגי:

• רש"י: כדי שלא לפתוח את ספר במדבר בגנותן של ישראל, שכל 40 שנות המדבר הקריבו רק את הפסח הזה.
• בכור שור: ספר במדבר עוסק בענייני אהל מועד וחנייתו. התורה השלימה תחילה את המבנה הארגוני וסדר המחנה, מנין השבטים, הדגלים וחניית הלוויים סביב המשכן. לאחר שהושלם סידור המחנה, כתבה את עשיית הפסח שאירעה קודם לכן.
• רמב"ן: התורה ביקשה להשלים תחילה את ענין חנוכת המשכן ותיקונו במדבר. היא הקדימה את קרבנות הנשיאים (שנמשכו בחודש ניסן) והעגלות שהביאו לנשיאת המשכן, ורק לאחר מכן כתבה את האזהרה על הפסח.

 

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (ט, יא)

מדוע את הראיה למנהגו של הלל מביאים מפרשתנו שעוסקת בפסח שני, ולא מפרשת בא שעוסקת בפסח ראשון, ונאמר בה: "ומצות על מרורים יאכלוהו" (יב, ח)?

• הרב זלזניק: כשאמירה זו נאמרת, בליל הסדר, לא ניתן לקיים את קרבן פסח, כיון שזמנו מתחיל ביום י"ד בניסן, ולא בליל ט"ו. אבל את פסח שני עוד ניתן יהיה לקיים, בי"ד באייר. בעל ההגדה מביא ראיה מפסוק, שמדבר על פסח שני (שניתן עדיין לקיים), ולא מפסוק שמדבר בפסח ראשון (שזמנו עבר).
• הרב אלישיב: יש הלכה, שפסוק שמשה לא הפסיק או חילק איננו מחלקים או מפסיקים (ערוך השולחן – או"ח סימן רפב סעיף ג). הפסוק בפרשת בהעלותך נחלק לשנים וטעמו באמצע אתנחתא, הרי זה מעין פסוק, שהפסיק בו משה. אך הפסוק בפרשת בא מצוטט רק בחלקו, וכדי שלא נפסיק באמצע פסוק אין מצטטים אותו.

 

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה… וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר (יא, ד)

על מה התלוננו, הלא טעם המן השתנה בהתאם לרצונם, מדוע לא חשבו על טעם בשר?

ישועות יעקב: על המן נאמר שטעמו כצפיחית בדבש. בטעם המן נשאר גם טעם של דבש. כגון כשחשב על דגים הרגיש בו דגים עם טעם של דבש וכך גם בשאר מאכלים. מצינו בחז"ל שטעם הדבש פוגם את טעם הבשר (וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קג, ד). בשר בדבש דינו כ'נותן טעם לפגם'. עם ישראל טענו שרוצים להרגיש טעם בשר, שלא היה מצוי להם במן, שבו טעם הדבש פוגם בטעם הבשר.

 

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם (יא, כח)

מדוע ביקש יהושע לעצור או לכלוא את אלדד ומידד?

• סנהדרין יז ע"א: "מאי 'אדני משה כלאם'? דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו".
• דעת זקנים: הקב"ה אמר למשה לאסוף רק 70 איש שיהיו נביאים. יהושע ידע שהיו 72 פתקים בקלפי ורק 70 עלו בגורל. כיוון שראה את אלדד ומידד מתנבאים במחנה, חשש שהם נביאי שקר (שעברו את מנין ה-70 שקצב הקב"ה), וביקש לכלוא אותם כדי לבחון את נבואתם.
• אור החיים: יהושע שמע את נבואתם ש"משה מת ויהושע מכניס". כדי להסיר כל חשד שמא הוא חפץ בגדולה זו או ששמח במיתת משה רבו, מיהר לצעוק "כלאם", להראות שדבריהם מאוסים בעיניו ואין הוא חפץ בגדולה זו.
• משך חכמה: 'כלאם' לשון נידוי (שיושב מנודה לבד כמו בכלא). יהושע רצה לנדות אותם על שפגעו בכבוד רבו משה.