גליון תורתך שאלתי לפרשיות ניצבים-וילך תשפ"ו

לא לפספס את חלון ההזדמנות לאחדות

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כט, ט)  

מדוע מדגישה התורה את המילה "היום"?

מבאר בעל ה'פענח רזא', שמשה רבנו ביקש לנצל רגע מיוחד וחד פעמי, שכלל ישראל עודם חונים יחדיו במדבר, בטרם הכניסה לארץ. משה ידע שעם חלוקת הנחלות בארץ ישראל, כשחלק מהשבטים ישכנו בעבר הירדן, יתפזרו המשפחות איש איש לנחלתו, ולא תתאפשר עוד התכנסות כה מקיפה של אנשים, נשים וטף.

לכן קרא אליהם: "הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", כעת, בעודנו חוני ם יחד, זו שעת הכושר להתאחד ולעמוד כאיש אחד בברית עולם לפני ה'.

 

כולנו יחד

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם (כט, יא)

מה מיוחד בעת הזו, רגע לפני הכניסה לארץ, שנבחרה דווקא היא לכריתת הברית?

בפירוש ה'דעת זקנים' מבעלי התוספות מוסבר שזהו הרגע הייחודי שבו כלל ישראל ניצבים יחדיו "כאיש אחד", טרם יתפזרו איש לנחלתו.

כל עוד העם מרוכז במחנה אחד, אין איש יכול לטעון: לא נכחתי במעמד ולא קיבלתי על עצמי את הברית. לאחר הכניסה לארץ וההתיישבות בה, לא יתאפשר עוד לקבץ את כולם מבלי שייפקד מקומם של זקנים, תשושים או חולים. דווקא עתה, כשכולם נוכחים בשוויון מלא, נוצרת הזדמנות חד-פעמית לכריתת ברית שלמה של ערבות ואחדות נצחית.

 

המדרון החלקלק של כוח ההרגל

 

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם (כט, טז)

מדוע מונה הפסוק את החומרים בסדר עולה – עץ, אבן, ולבסוף כסף וזהב?

הגרי"ז מבריסק מבאר כאן את מנגנון הפיתוי ואת המדרון החלקלק: בתחילה, כשאדם פוגש בהשפעה זרה או בדבר עבירה, הוא נראה בעיניו כ"שקוצים וגלולים" – מאוס לחלוטין. הוא בטוח שלעולם לא יפול ברשתו. אולם אם אינו מתבונן בסכנה ומתרחק ממנה, עין ההרגל מקהה את הסלידה, החטא נהיה בעיניו סתמי ורגיל כ"עץ ואבן".

התורה מלמדת אותנו בפסוק זה שהירידה הרוחנית אינה מתרחשת בבת אחת, אלא בהדרגה סמויה מהעין – ממיאוס, דרך אדישות, ועד להערצה עיוורת. שמירה על עירנות רוחנית וזיהוי האמת כבר בצעד הראשון הן המפתח להישארות נאמנה ויציבה.

סוד המדרון החלקלק

 

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם (כט, טז)

בצאתם ממצרים עטופים בניסים גלויים, נדמה היה שעם ישראל מחוסן לחלוטין מפני השפעות זרות.

אם כן, מדוע חוששת התורה ומזהירה: 'פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה'?

רבי שלום שבדרון, אמר בשם הגרי"ז מבריסק, שכאן כתבה התורה יסוד עמוק: בתחילה, היחס אל הטומאה היה כאל 'שִׁקּוּצֵיהֶם וְגִלֻּלֵיהֶם', תחושת גועל ומאיסה מוחלטת. אולם עם הזמן וההרגל, הפך הדבר לסתמי – "עֵץ וָאֶבֶן", מציאות שאינה מושכת אך גם אינה דוחה. משם, המדרון כבר חלקלק: ההרגל מקהה את החושים, עד שהדבר השלילי הופך למפתה ונוצץ – "כֶּסֶף וְזָהָב".

התורה מלמדת אותנו: היצר אינו מפיל בבת אחת, אלא מרגיל לאט ומקרר את הרתיעה.

המדרון החלקלק אינו מתחיל בחטא עצמו, אלא בשחיקת הרגישות הפנימית. הנפילה מתחילה כשה"שיקוץ" מאבד את כיעורו והופך ל"עץ ואבן" שגרתי. משם הדרך ל"כסף וזהב" קצרה ומסוכנת.

 

עימו אנכי בצרה

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים (ל, ג)

מדוע כתוב 'וְשָׁב', ולא כתוב 'והשיב את שבותך', הרי הקב"ה הוא הפועל ומשיב את עם ישראל מהגלות?

רש"י מבאר יסוד עמוק: אילו נאמר "וְהֵשִׁיב", היה נראה שכביכול הקב"ה משקיף ממרחקים ושולח יד לפדות אותנו. המילה 'וְשָׁב' מגלה את סוד "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". השכינה הקדושה יורדת עמנו לכל שבילי הגלות והמצר, שותפה מלאה לכאבנו, וכשעם ישראל נגאלים, כביכול נגאל הוא עמהם.

הקב"ה אינו עומד מן הצד, אלא פועל כאב רחום הנמצא בתוך החושך לצד ילדיו, וצועד יחד עמם בחזרה אל האור.

הידיעה שהקב"ה "שב עמנו" מעניקה משמעות חשובה למסעות חיינו: אין גלות ללא שכינה, ואין קושי שבו אנו צועדים לבד. ההכרה בקרבה זו נוסכת בלב כוחות של תקווה, אמונה ואהבה.

 

כוחו של הזיק האחרון

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ (ל, ד)

רבי יחזקאל לוינשטיין האיר את הפסוק ביסוד. גם אם נדמה לאדם שנפל למרחקים, וכל כולו שקוע בהבלי העולם הזה ובמרוצת השגרה כל עוד הוא נאחז ב"קצה השמים", יש לו תקומה.

די ברצון קטן, בנקודת אמת אחת או במנהג קדוש שאינו מוותר עליו, כדי שהחוט המקשר לא יינתק.

כשאדם שומר על קצה דק של שייכות, הקב"ה אינו מניח לו: "משם יקבצך… ומשם יקחך", הוא פותח לו שער של רחמים ומושכו באהבה חזרה אליו.

למצוא את האור מבעד להסתר

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (לא, יח)

מה משמעותו של "הסתר הפנים" הכפול הנזכר בפסוק?

הסתר הפנים מבטא נתק בקשר הישיר שבין האדם לבוראו, הפועל כ'מידה כנגד מידה'. האבן עזרא מסביר שהכפילות מדגישה היעדר מענה: כמשל לאדם המעלים עין במכוון, כך כביכול הקב"ה אינו עונה לקריאה בעת זו.

הבכור שור מוסיף שהדבר נובע מיחס הדדי, כשם שבני ישראל מיאנו לשמוע לקול ה' ולמצוותיו, כך נמנע מהם גילוי השכינה, ונוצר ריחוק ממושך (הרמוז בספר דניאל).

אך גם בהסתר, האב אינו נוטש את בניו, אלא ממתין לחידוש הקשר ולשיבתם. "הסתר הפנים" אינו אטימות או נטישה, אלא שיקוף ישיר של התרחקות האדם וקריאה מעוררת לתשובה.