גליון תורתך שאלתי – בהעלותך תשפ"ה

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם (יא, ה)

בני ישראל היו משועבדים במצרים בפרך, וכי הדגים ניתנו להם חינם?

ועוד, מה הקשר בין הדגה לבין שאר הירקות הנזכרים בפסוק?

רבי יצחק קארו ביאר בספרו 'תולדות יצחק', לאחר הקדמה קצרה. מצרים היתה משובחת מכל הארצות, וגדלו בה ירקות גדולים מאוד. בעת הגאות היה הנילוס עולה ומשקה את השדות בשפע. ובעת השפל, היו המים חוזרים למקומם.

שדות הקישואים ושאר הירקות הגדולים, התרוקנו אמנם מהמים, אך בין העלים והירקות פרפרו להם דגים שמנים שלא הצליחו להיחלץ מסבך העלים ונותרו בשדה.

וכשהגיעו היהודים לעבד את שדות המצרים כחלק מעבודת הפרך, היו להם דגים חינם.

 

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו (יא, יב)

היכן מצינו שהקב"ה אמר למשה רבינו 'שאהו בחיקך'? מדוע הוא אמר "כי תאמר אלי"?

ביאר המשגיח רבי ירוחם ממיר שכשיש לאדם כוחות נפש שהוא יכול לשאתם בחיקו, זהו עצמו הציווי, שאם לא כן, לשם מה נתן לו הקב"ה כוחות אלו.

מכאן לימוד גדול לכל אדם, שכל אחד חייב להכיר את כוחותיו, שהרי יש לו ציווי מפורש מהקב"ה להשתמש בכוחות אלו.

 

וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (יא, כז)

רש"י: יש אומרים גרשום בן משה היה.

מהיכן למדו חז"ל שהנער היה גרשום?

בספר 'זכרון ישראל' מבאר עפ"י דברי חז"ל: "ארבעה חשובים כמת…" (נדרים סד ע"ב) ואחד מהם

מי שאין לו בנים.

אלדד ומידד התנבאו שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ.

כיון שהתבטאו בלשון 'משה מת' כעס גרשום בן משה ורץ לומר לאביו, ושאל: מדוע קראו לו 'מת' וכי אין לו בנים? הוא תמה, שהרי הוא בנו.

 

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן… כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ח, ג)  

מה מלמדת התורה במילים אלו?

רש"ר הירש: "אהרן ביטא את התפקיד המוטל על הכהן: עליו להפנות את כל השאיפות הרוחניות של האומה אל ה' ואל תורתו. ואהרן נתן ביטוי לכך ע"י הפנייה מתאימה של נרות המנורה. ולא היה בזה משום יוהרא של כהן, אלא הוא רק עשה 'כאשר ציווה ה' את משה'".

וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (ח, יח)

מדוע לקח הקב"ה את הלויים?

בכור שור: "כלומר: מתנה זו שישראל נותנים לי, יש לי דין עליהם, 'כי לי כל בכור': בדין שהכיתי כל בכור בשביל ישראל, וגנותי על בכוריהם".

בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (ט, א)

מדוע כתבה התורה את התאריך?

מלבי"ם: "מבואר ששהו שם י"א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים, שהיו בחדש השני, מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה".

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם (ט, ח)

מדוע כתב 'יצוה', ולא כתב 'ידבר'?

הנצי"ב מוולוז'ין: משום שמשה סבר שלא יהיה מזה דבור או פרשה חדשה, אלא כעין כל הקבלות אם דוחה כהאי גוונא טומאה או לא.

וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ט, יז)

מדוע כתוב 'וְאַחֲרֵי' בתוספת ו' החיבור?

הכתב והקבלה: אם היה כתוב ללא האות ו', היה מובן שהתחילו לנסוע מיד כשראו את הסתלקות הענן מעל האהל, ללא שיהוי בין ההסתלקות לנסיעה. בניגוד למציאות, שבהסתלקות הענן מעל האהל הוא התכפל ונמשך על גבי בני יהודה ואז תקעו והריעו ותקעו ולא היו מהלכין עד שמשה אמר 'קומה ה".

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת (י, כה)

מה ביאור הפסוק?

חזקוני: "כל אדם אפילו משאר דגלים כשלא היה יכול ליסע בדגל שלו היה מתאסף עם דגל מחנה דן שהיה אחרון, אבל יותר לא היה יכול לעמוד פן ישאר יחידי ולכך קורא אותו 'מאסף' לשון 'ואין מאסף אותו הביתה'"..

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (יא, א)

מה ביאור המילה 'כְּמִתְאֹנְנִים'?

רש"י: לשון עלילה, שמבקשים עלילה איך לפרוש מהקב"ה.

רשב"ם: מצטערים מטורח הדרך.

בכור שור: "כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקב"ה להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יראים ומקטני אמנה".

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… (יא, ה)

מדוע לאחר שנכתב 'זכרנו' (בעבר) נכתב בעתיד 'אשר נאכל', ולא כתוב 'אשר אכלנו'?

בן איש חי: בנ"י התכוונו להקניט את משה ואמרו: עלינו לשוב למצרים ולאכול שם את הדגה, כי אין תקוה שיימצא לנו בשר במדבר.

הם התביישו לומר בפירוש 'נשובה מצרימה', ובמקום לומר 'אכלנו' אמרו 'נאכל', כביכול היה ברור להם שישובו למצרים ויאכלו שם הדגה.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב, א)

מדוע הקדימה התורה את מרים לאהרון?

רש"י: היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה.

אבן עזרא: היא דברה, ואהרן הסכים או החריש לדבריה.

בכור שור: מרים דיברה יותר מאהרן, ולכן הקדימה אותה התורה לאהרון, ומסיבה זו גם לקתה לבסוף.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב, א)

מה אמרה מרים לאהרון?

רש"י: מרים דיברה עם אהרון אודות פרישת משה מאשתו.

רשב"ם: "כדכת' בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה".

בכור שור: הם תמהו: וכי לא מצא משה אשה מבנות ישראל, שלקח לו אשה מבנות הכושים שהם ערלים? וסברו שמשום שהקב"ה מדבר עמו הוא מתגאה, ולא רוצה לישא אשה ישראלית, ולכן ביקש אשה במרחק.

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים (יב, טו) 

מדוע המדבר לשון הרע נסגר מחוץ למחנה?

המצורע יושב בדד מחוץ למחנה. היושב לבד, ללא יכולת לעזור לזולת וללא תקשורת עם מכריו חשוב כמת. מעלת האדם החי, שיש לו אפשרות לתקשר ולחיות עם השני. מי שחי לעצמו, מחזיק הכל לעצמו, אין בו נתינה, הרי הוא כמו מת.

המדבר לשון הרע מגלה בדעתו שאינו רואה ואינו מכיר במעלת הזולת ואינו רוצה בטובתו, ואינו רואה כל מניעה מלפגוע בו בדיבור 'לשון רע', ולכן נעשה מצורע ועליו לישב בדד מחוץ למחנה שבעת ימים, שייחשב כמת, בלא שתהיה לו אפשרות להעניק כלל לזולתו.