גליון מס' 181 לפרשת ויקרא תשפ"ה

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו (א, א)

מדוע האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' נכתבה זעירא?

בעל הטורים: משה היה גדול ועניו, ורצה לכתוב 'ויקר', לשון מקרה, כביכול נראה לו הקב"ה רק במקרה, ודיבר איתו רק בחלום, כפי שכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד).

הקב"ה הורה לו להוסיף את האות א', משום שהמילה 'ויקרא' מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה. משה "נאלץ" להסכים, ומרוב ענוותנותו כתב א' זעירא.

אָדָם כִּי יַקְרִיב… תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (א, ב) 

מדוע פתח בלשון יחיד 'יקריב' וסיים 'תקריבו' בלשון רבים?

אלשיך: יחיד מישראל שחוטא פוגם בכלל ישראל, וכולם צריכים כפרה. על אף שבפועל מקריב הקרבן הוא יחיד (ולכן נאמר ביחיד), הקרבן מתייחס לכלל ישראל. ע"י הבאת הקרבן מתכפר לכל ישראל הפגם שנפגם כתוצאה מהחטא, ולכן נאמר "תקריבו" בלשון רבים, כביכול הקרבן הוא קרבן ציבור הבא לכפרת כל ישראל.

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (א, ב) 

יש מחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם, לגבי מהות קרבנות. הרמב"ם (בספר מורה נבוכים) כתב שהקרבן נועד לבטל את העבודה זרה של הגויים והרמב"ן, בפרשתנו כתב שהטעם שמקריבים קרבן, כדי שיחשוב שכל מה שעושים לבהמה היה ראוי לעשות לו, וממילא ירגיש שצריך לעשות תשובה ויתקרב להקב"ה.

כשאדם מתפלל, עליו לחוש שהוא דומה למקריב קרבן, שהרי התפילה היא במקום הקרבן (שו"ע סי' צח סעיף ד). דמיון רב בין התפילה הקרבת הקרבן:

כשם שמחשבה פוסלת בקדשים, כך צריך ליזהר שיתפלל בכוונה ולא יערב בתפילה מחשבה אחרת.

צריך להתפלל מעומד, כשם שהעבודה מתבצעת בעמידה.

קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטת ומתן דמיו.

הקפדה בתפילה שלא יחוץ דבר בינו לקיר, כשם שבקרבן החציצה פוסלת בינו לכלי.

ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כשם שלכהנים היו בגדי כהונה מיוחדים.

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה (ה, כג) 

'והיה' כתוב תמיד בהקשר שמחה. איך מתקשרת השמחה לקרבנות חטאת או אשם?

אדם שמכיר בחטאו באופן אמיתי וכנה, זו שמחה גדולה, משום שקיים סיכוי שיתקן דרכיו בעשיית תשובה. אחד מיסודות התשובה הוא ההכרה בחטא, כמו שאומר ירמיהו (ב, לה) "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי", כלומר מי שמקשה את ערפו ומסרב להכיר בחטאו יקבל עונש חמור יותר מן העונש על החטא בעצמו.

ולהיפך, מי שאינו מקשה ערפו ומודה "חטאתי", מסיר מעליו את ה"הנני נשפט". כשיש דין למטה אין דין למעלה.

 

מדוע שמו של משה רבינו לא הוזכר בהגדה?

חפץ חיים: הקב"ה מקיים את רצון יראיו, רצונו של משה להשמיט את שמו מההגדה מתוך ענוותנותו.

שפתי חיים: בליל הסדר אנו מדגישים את ישועתו של הקב"ה במצרים, שלא נעשתה ע"י שליח או מלאך, אלא ע"י הקב"ה ללא שיתוף גורם נוסף. [הפסוק (שמות יד,לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", מוזכר אגב].

מדוע ב-4 כוסות שותים יין, ולא שתיה או מאכל אחר, כגון 4 אגוזים או 4 תבשילים?

הנצי"ב מוולוז'ין: יציאת בנ"י ממצרים, הוא פלא, שלא ניתן להשגה, הוצאת קבוצת עבדים בזויים, שפלים, שהתעלו והגיעו לדרגת "עם סגולה", ולאחר מכן זכו לשמוע את קול ה'. רמזו חז"ל ענין זה בארבע כוסות של יין, שמאופיין בתכונה, שיכול לשנות ולהפוך תואר פניו ודעתו של אדם.

רבי שלמה זלמן אוירבך: כשאדם אוכל אגוזים או מאכל אחר, את הראשון אוכל בלהיטות, בשני – התלהבותו יורדת וכן הלאה, בניגוד לשתיית יין – ככל ששותה תיאבונו גובר יותר ויותר. כך גם בגאולה – כל שלב בגאולה מוסיף על קודמיו.

רבי אהרן מקרלין: גימטריה של "כוס יין"=156. אם נכפיל גימטריה זו (156) ב-4, נקבל 624, גימטריה של המילה חירות. 4 "כוס יין" בגימטריה=חירות.

"כל דכפין… כל דצריך…" מדוע יש כפילות בהזמנה?

אבודרהם: כל דכפין – מי שרעב, כל דצריך – גם אם אינו רעב, שיש לו אוכל, אך אין לו מצת מצוה או חרוסת וכיו"ב, גם הוא מוזמן להצטרף.

יעב"ץ: ההזמנה הראשונה "כל דכפין" מופנית לעניי עכו"ם, ההזמנה השניה – "כל דצריך" מופנית לעניי ישראל. "כל דצריך", שחייבים במצוות ליל הסדר.

הגרי"ז מבריסק: "כל דכפין" – כנגד הכזית הראשון, שנאכל גם כדי לשבוע (על בטן ריקה). מי שרעב, שיאכלנה בתיאבון, ולא יתמהמה באכילתו. לעומת זאת, את הכזית השני, שנועד לאפיקומן, יאכל כשהוא שבע, האפיקומן הוא זכר לקרבן הפסח, שנאכל על השובע. "כל דצריך" – אמנם שבע, ואינו תאב לאכילה, בכל זאת מחוייב באכילה, כיון שזהו דין אפיקומן – "ייתי ויפסח" – זכר לפסח, שצריך לאכלו על השובע.

מדוע "הא לחמא עניא" נכתבה בלשון ארמית?

א. כיון שהמלאכים אינם מכירים שפה זו. (עפ"י – שבת יב ע"ב).

אבודרהם: בעל ההגדה בחר בשפה הארמית, שאינה מובנית למלאכים (עפ"י שבת יב ע"ב), כדי שלא יקטרגו עלינו ויזכירו את עוונותינו.

האדמו"ר מבעלזא: כשבנ"י יצאו ממצרים – התעלו לדרגת מלאכים עד שלעוגות מצות שאכלו היה טעם של מן – לחם אבירים. בליל הסדר, ע"י אכילת המצה, שנחשבת כלחם אבירים האדם מתעלה לדרגת מלאך, וכדי שלא לעורר את קנאת המלאכים, אומרים בלשון שאינם מבינים.

כיון שקטע זה נתקן בבבל, כשעם ישראל היו בגלות ודיברו בשפה ארמית.

מלבי"ם: תיקנו בארמית, כדי שהבנים יבינו.

כדי שהעניים יבינו ויבואו לאכול.

רשב"ץ, כלבו: בתקופת בית שני הטף והנשים הבינו רק שפה זו. כדי לשתפם בליל הסדר, היה צורך לקרוא בשפה המובנת להם.

ראב"ן: רק "הא לחמא" נתקן בבבל, שדיברו בארמית, אך שאר ההגדה לא נתקנה בבבל ואינה בארמית.

מדוע בחר בעל ההגדה לענות לחכם בהלכה זו ("אין מפטירין…") מכל הלכות פסח?

מלבי"ם: להעביר לאב מסר שלא ישמיט הלכות כשמלמד את בנו, כולל הלכות שאחרי סעודת ליל הסדר.

מעשי ה': כשם שאין לאכול לאחר האפיקומן מאומה, כדי שלא יעביר את הטעם מפיו, כך התשובה וההסברים בליל הסדר צריכים להיות בליבו של הבן וטעמם לא ימוש ממנו.

מהר"ל: הדרכה לאב, כיצד לחנך את בנו. עליו ללמד את בנו, הלכות פסח מתחילה ועד הסוף. הלכה זו – "אין מפטירין…", מסיימת את מסכת פסחים (י, ח).  ללמדנו, שבלימוד יש להגיע עד ההלכה האחרונה.

הסבא מנוברדהוק: הלכה זו משמשת לחכם דוגמא – כשם שאין אוכלים לאחר קרבן הפסח, כך גם אחרי התורה אין שום דבר, הכל בטל ביחס לתורה.

 

מדוע מקהים את שיניו של הרשע? [מדוע נוקטים דוקא בדרך זו, ומדוע דוקא שיניים]

ריטב"א: הרשע שאל מדוע מאריכים באמירת ההגדה ומעכבים בכך את הסעודה. עונים לו בהקהיית השיניים, שרוצות ללעוס ולאכול, וגורמות לשאול שאלה שכזו.

ברכת אברהם: חינוך לבן הרשע, הכאה במקום שחטא, בדיבור.

ר' ישראל מקוזניץ: הרשע סבור ששיניים ניתנו רק לצרכים גשמיים, לאכילה ואינו מבין איך ניתן לעבוד את ה' באמצעים גשמיים. עונים לו שהשיניים ניתנו לעבוד את ה', אם אין לו צורך בהן,  עלינו להקהות אותן.