אולם לפני 'נעילה' התעורר בו רצון עז להגיע להתפלל עם הקהל הקדוש. אחיו דיבר עם הגבאים שהסכימו לפנות עבורו את הבימה מכל אדם, כך יוכל להתפלל עם הציבור בלי לסכן את בריאותו.

במוצאי יום הכיפורים פגש אותו חברו וסיפר לו שלידו עמד מישהו ושאל באוזניו בלחש: 'כיצד החסיד הזה לא מתבייש להגיע לכאן לאחר שהוריד את זקנו? והוא עוד עומד על הבימה בגאווה לעיני כולם? "אמרתי לו", סיפר החבר ליחיאל, "היהודי הזה חסיד לא פחות ממני וממך, אולי אף יותר. ואני מאחל לך שלעולם לא תצטרך לחוות כרגע את הטיפולים הכימותרפיים שהוא עובר…".

ליחיאל כבר היתה קבלה לשנה החדשה, להשתדל לא לדון אף אדם לפי מראה ראשוני.

ההוראה הייחודית של משה רבינו

בפרשת דברים אנו קוראים שאמר משה רבינו לבני ישראל: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן".

מדוע הורה משה לכל בני ישראל עניינים שנוגעים רק לדיינים? רבי עזריה פיג'ו בספרו 'בינה לעיתים', מבאר שהתורה מזהירה "לא תכירו פנים במשפט", שהדיין לא יביט בפני העומדים לפניו לדין וינסה להחליט על פי מראיהם מי דובר אמת ומי להיפך, אלא "כקטון כגדול תשמעון", האזן לכל טענה היטב בתשומת לב. כך תגיע לחקר האמת.

התורה נקטה ב-כ' הדמיון וכתבה 'כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן', התואר 'קטון וגדול' אינו מוסב על העומדים לדין, אלא ביחס לטענות. על הדיין לשמוע אותן עד תומן, גם 'כַּקָּטֹן', מה שנראה שולי וחסר חשיבות, בוודאי 'כַּגָּדֹל', מה שנראה כך 'תִּשְׁמָעוּן'. רק כך ניתן להגיע לחקר האמת לפי חוקי התורה.

הוראה לכלל ישראל

אז מדוע הוראה זו נאמרה לכלל ישראל? רובנו לא דיינים, אך אנחנו שופטים לא מעט. הרושם הראשוני מניע אותנו להסיק על אופיו של אדם, כשהמראה החיצוני מתעתע. התורה מורה: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים', לא ניתן לשפוט אדם לפי הרושם הראשוני, אלא 'כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן', יש לתת הזדמנות שווה לכל אחד להציג את אישיותו.

חז"ל אומרים במסכת אבות (פרק א' משנה ו'): "יהושע בן פרחיה אומר: … והוי דן את כל האדם לכף זכות". דקדק ה'שפת אמת' בלשון המשנה, שאינה אומרת 'את האדם', אלא מוסיפה את המילה 'כל' ואומרת: 'את כל האדם'. אנחנו רגילים לשפוט כל מעשה, בין אם מכירים את העושה ובין אם לא, בהתאם לאמות המידה שלנו. מורה לנו ה'שפת אמת': 'והוי דן את כל האדם', תחילה עליך להכיר את האדם, את כולו. דע מהיכן הוא בא, מה עבר עליו לפני כן. אולי מעיקה עליו צרה, ולכן עשה את המעשה.

עוד הוסיף על פי דברי המשנה בהמשך, (פרק ב, משנה ד): "הלל אומר: … ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו…". אמר ה'שפת אמת': "ולמקומו לעולם לא תגיע", אין מצב שאדם יכול להגיע למקומו של חברו וידע בדיוק מה המניעים של מעשיו, מדוע עשה כך, מה עבר עליו קודם ועוד.

אין אדם מושלם, וראוי שכשם שכל אחד חפץ שידונו אותו לכף זכות, כך גם עליו לדון את חברו לכף זכות. ועוד טיפ חשוב: לעולם אל תאמינו לחיצוניות של מי שאינכם מכירים מקרוב.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת דברים, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/NmTCN

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת דברים, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13340

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהי קנאות

על מעשה הקנאות שאודותיו נכתב בסוף הפרשה הקודמת אומרים חז"ל: "הלכה ואין מורין כן". כלומר הלכות קנאות הן הלכות גדולות ועמוקות, אך אין מורים כך. שאל רבי שלום שבדרון: מדוע על הקנאות של פנחס אמרו חז"ל: "הלכה ואין מורין כן"? והרי זו מצוה כה גדולה, עד כדי שכיפרה על בני ישראל?

כדי להשיב לשאלה, נתבונן במהות ה'קנאות'. 'קנאות' אינה בהכרח מעשה בידים או ברגלים, קנאות אינה מתבצעת בזריקת אבנים, או בצעקות. מקורה של הקנאות בלב. כשהלב מיטהר ומתקדש ומקנא את קנאת ה', באותה שעה הוא יכול לקחת רומח בידו ולהרוג את זימרי בן סלוא.

וכאן טמון הסוד. 'קנאות' אינה מוכתבת על ידי הוראות או פסקי הלכה. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב יודע מה מתרחש בעמקי הלב. מקורה של קנאות בלב, והואיל ולא ניתן לדעת מה מתחולל בליבו של הזולת, לא ניתן להורות לו לפעול בדרך זו או אחרת, ועל כן היא מוגדרת כ"הלכה ואין מורין כן".

האדם היחיד שזכה לקבל שכר כה רב – ברית שלום, היה פנחס. מדוע דוקא הוא? רגילים אנו לראות במושג "רודף שלום" אדם נעים הליכות, המאיר פנים לכולם. אדם שלעולם לא יגיד מילה רעה על זולתו. אדם שאינו מתערב בנושאים השנויים במחלוקת. לפי הגדרה זו, בודאי שלא ניתן לכלול את פנחס בקטגוריה של "אנשי השלום". אולם השקפת התורה שונה. אנשים מסוג הנ"ל אמנם אינם "בעלי מחלוקת", אך הם בודאי אינם מוגדרים כ"רודפי שלום". שלום אינו רק שלילת המחלוקת. שלום הוא ערך חיובי, שאינו ניתן להשגה ב"שב ואל תעשה", בהתעלמות מכוונת מנקודת המחלוקת.

איש השלום

מי הוא האיש, שבכוחו לחולל את כל זה? נקודת המפתח, כשם שאין קיום לעם ישראל ללא קשר עםהבורא יתברך, כך גם השלום בתוך עם ישראל, האחדות בין יהודים.

אנשים רבים ראו את נשיא שבט שמעון בקלקלתו, אך ישבו באפס מעשה ולא הגיבו. ברור שלא עשו זאת מתוך הזדהות עם מעשיו, אך מדוע בחרו לשתוק ולהבליג? הם חששו ל"ריב אחים", לפילוג בעם. זו היתה טעותם, כל עוד האחדות באה על חשבון 'חילול השם', אין לאחדות זו שום ערך.

היה רק אדם אחד שהבין נכון את המהלכים, היה זה  פנחס. לא רק הקנאות בערה בו כשדקר את זמרי, אלא גם ובעיקר השאיפה לשלום. כשקינא לאלוקיו הוא הכשיר את הקרקע להשראת שלום ואחדות אמת בין כל חלקי העם. ואם בעיני עם ישראל היה נראה פנחס כמעורר מדנים, כבעל מחלוקת, בא הקב"ה וגילה את האמת: פנחס – הוא, ורק הוא, ראוי לשמור על "ברית השלום".

מדוע דוקא פנחס זכה לברית 'שלום'?

נותר לברר עוד נקודה אחת, מאחר והוא נלחם ברע ומיגר אותו, מדוע זכה לברית 'שלום' בדוקא? המהר"ל מבאר שיש שלושה סוגי שלום בעולם: א. שלום 'קר', כששני אנשים (או מדינות) שומרים על יחסים סבירים, ואינם נלחמים ביניהם. אין להם יחסי אהבה או שנאה, הם פשוט אדישים זה לזה, מעין "חיה ותן לחיות". ב. שלום של אוהבים. בני משפחה, חברים טובים, שנהנים זה במחיצתו של זה, מגיעים לשמוח אחד עם השני וטוב להם יחד. ג. שלום אמיתי, של חיבור לזולת. זה השלום הטוב ביותר, שאדם יודע שיש לו חבר להשתתף בצער, כמו גם לשמוח עימו, לא רק כשנחמד וכיף.

לפנחס הפריע מאד שיהודים רבים מתו במגיפה בגלל המעשה של זמרי. הצער הגדול של עם ישראל הביא אותו לעשות מעשה קיצוני של הריגת היחיד החוטא, למרות שידע שהוא מסתכן ועלול לשלם בנפשו, וכל זאת כדי להציל את האחרים הסובלים בגללו. על כך אמר לו הקב"ה: אתה פעלת מתוך דרגת השלום הגבוהה ביותר, משום שהיה אכפת לך שיהודים לא יסבלו, לכן "הנני נותן לו את בריתי שלום", את תכלית השלום.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת פנחס, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/PR45q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13255

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט מחנה אנשי השלום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ההבדל בין פטירת אהרון לפטירת משה

כפי שכתוב "ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (כ, כט) הדגש בפסוק זה על המילה כל. אהרון היה ידוע כ"רודף שלום", שעסק רבות בהשכנת שלום בית בין איש לאשתו ובין בעלי מריבה.

לעומת זאת, בסוף ספר דברים מתוארת פטירתו של משה רבנו במילים "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (דברים לד, ח). השינוי הבולט – לא כתובה המילה "כל". האבל על אהרון כלל את כולם ובאבלו כתובה המילה "כל", בניגוד לאבל על משה רבינו.

דרכו המיוחדת של אהרון

הלל הזקן משרטט את הדרך האידיאלית, בה צריך לנהוג האדם, וכך אמר: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (אבות פרק א משנה יב). לשיטת הלל לא די לאהוב שלום, אלא יש לרדוף אחריו. שלום אינו מושג מאליו, יש להתאמץ רבות להשיגו.

איך פעל אהרון? על כך מצינו באבות דרבי נתן פרק יב: "אוהב שלום – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל, בין כל אחד ואחד… וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו, והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ, כט)…".

ומסיימים חז"ל שרבים בעם ישראל רצו להנציח את דרכו המיוחדת של אהרון ועשו זאת זאת באמצעות קריאת שמות לילדיהם: "ועד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם".

יישום השלום באחדות

בפרשתנו מצינו את אחד ממאפייני השלום, הלא היא האחדות. כשהגיעו בני ישראל במהלך מסעם במדבר למצב שבו לא היו מים לשתות, היתה תגובת העם נזעמת מאד (כ, י) כפי שכתוב "ויקהלו על משה ואהרן". בני ישראל התנפלו על משה בתלונות על הצימאון שנגרם להם מהמחסור במים.

בניסיון לחלץ את משה ממצב זה, הורה לו הקב"ה: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך" (פסוק ח') כלומר, דבר ראשון שצריך לעשות – לאחד את העם, להקהיל אותו לחטיבה אחת. מהי הטכניקה, איך עושים זאת? "קח את המטה", כלומר את מטה ההנהגה. השתמש בסמכות שהמטה מקנה לך, על מנת להקהיל את העדה ולאחד את העם.

איך מטיפים לאחדות? התשובה לכך: "אתה ואהרון אחיך", כשהעם יראה שאתה – משה ואהרון אחיך מנהיגים את העם במטה אחד, ללא מריבות, אלא מתוך אחדות ואהבת אחים למרות הבדלי האופי שביניכם, זו דוגמא חיה, כיצד מנהיג צריך להתנהג, וכך גם כל העם.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת חוקת, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/D89Nf

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת חוקת, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13137

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט גדול השלום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לשמע דברי הבלע הקשים שהשמיע קרח, ניסה משה רבינו לפייסו. לאור האשמותיו הראשונות "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" נפל משה על פניו. וביאר ה'בכור שור' שעשה זאת משום שהתבייש על שחשדו בו שהוא מתכוון לשררה, להכתיר את אחיו.

ניסיון הפיוס והריצוי

בשלב זה משה ניסה לרצות ולפייס אותם, והציע להם בדיקת מי רצוי אצל הקב"ה, באמצעות המחתות עם הקטורת. תגובת דתן ואבירם לקריאתו היתה נועזת. הם סירבו להגיע ובאופן חד משמעי אמרו: "לֹא נַעֲלֶה". את כל הצעותיו דחו בשתי ידים, והחריפו את טענותיהם, באמירה קשה כנגד משה ואהרון: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". וכי אפשר לחשוד או לטעון על משה רבינו, שכה אהב ודאג לעם ישראל, שהוציא את בני ישראל רק כדי להרוג אותם במדבר? הרי זו אשמה קשה וחסרת כל יסוד?

את דבריהם המורכבים הסביר הנצי"ב מוולוז'ין. משה רבינו ידע שלא ייכנס לארץ ישראל, ויהושע תלמידו יכניס אותם לארץ המובטחת. בפירושו העמק דבר מבאר הנצי"ב שמסיבה זו חשדו במשה שביקש מה' שיעכבם במדבר ארבעים שנה, תוך נידודים ומסעות, כדי שהוא יוכל בפרק זמן זה להשתרר עליהם ולמשול בהם.

טענת מזימה

לתופעה זו קוראים  'קונספירציה' (=טענת מזימה). זהו ניסיון להסביר אירוע או תופעה, באופן חתרני, באופן המנוגד להסבר המקובל, תוך התבססות על קנוניה. וכל זאת מתוך הנחה והבנה שגורמים בעלי כוח מסתירים מהציבור הרחב את האמת, ומונעים את חשיפתה בשל אינטרסים שונים.

את דבריהם החמירו דתן ואבירם והחריפו את יחסם, כשמיאנו להגיע בעת ששליחי משה באו לקרוא להם. הם הסלימו את תלונותיהם ואמרו: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה". דברים קשים אלו ביאר חזקוני, וכך כתב: "'העיני האנשים ההם תנקר', בתמיהה, וכי סבור אתה לנקר עיניהם של קרח וכל עדתו? וכי אין להם עינים לראות ולהבין המכשול הזה שמארץ מצרים, שהיא טובה העליתנו? ולא שלמת לנו מה שהתנית להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש. אך אמרת 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו', ועוד שהעוית עלינו את הדין. ולכך 'לא נעלה' אליך, שאין אנו מאמינים אותך בשום הבחנה על זאת".

תגובת משה רבינו

תגובתו של משה רבינו לדברי בלע קשים אלו היתה חמורה וחריגה, "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד". ובעקבות זאת, פנה אל הקב"ה וביקש: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם". הוא המשיך ואמר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". לנבחרי ציבור יש הטבות מיוחדות, ותנאי שרות ייחודיים. אמר משה רבינו: לא ביקשתי מהם דבר, וגם כשנזקקתי ל"רכב צמוד" ויכלתי לתבוע את חלקי מהקופה הציבורית, לא עשיתי זאת. חז"ל כתבו על כך במדרש אגדה על פסוק זה: "לא חמור לקחתי לי מהם כאשר הלכתי למצרים, כי מן הדין היה שאקח מהם, כי בשליחותם אני הולך. ואני לא לקחתי מהם דבר, אלא מכיסי שכרתי".

משה רבינו ניסה להסיר את החשד והרפש שהטילו בו קרח ועדתו, שכביכול עושק את הקופה הציבורית על חשבון הכלל. כמדומה שביאור ספורנו מתמצת את דברי משה: "'לא חמור אחד מהם נשאתי', אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה, ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל, כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי, אלא מצד מה שהם כפויי טובה. 'ולא הרעותי את אחד מהם', אפילו איבת היוצא מבית דין חייב אין להם עלי, שלא קרה להם שיבואו לפני לדין באופן שאחייבם". משה טען שמעולם לא נהג בשררה כלפי עם ישראל, ועל כן טענות הסרק שטפלו עליו בשקר יסודם.

לא היה זה המקרה היחיד שבו היו לבני ישראל טענות כלפי משה רבינו. אולם דומה שהיה זה המקרה קיצוני והחמור שבכולם. שטפלו עליו עלילות שוא, חרף הנהגתו הזהירה ביחס לעמו. מפרשה זו ניתן ללמוד דברים רבים, ובהם הזהירות הרבה שיש לנקוט ביחס למנהיגי ציבור.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת קרח, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/gMArl

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת קרח, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13054

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט קונספירציה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אריכות לשון

התבוננות בפרשיית קרבנות הנשיאים מעלה שהתורה חזרה וכתבה שתים עשרה פעמים אותם מילים, בקרבנו כל נשיא ונשיא, בו בזמן שקרבנותיהם שווים ללא הבדל בין איש לרעהו. כידוע, דרכה של התורה לקצר. לדוגמא, הלכות שבת העניפות נלמדות מפסוק אחד בתורה, וכן הלכות שחיטה המורכבות נלמדות ממילה אחת, "וזבחת". לעומת זאת, בקרבנות הנשיאים מפרטת התורה את קרבנו של כל נשיא על פני 8 פסוקים לכל אחד. למרות שאין שינוי בין קרבנו של כל נשיא, כולם הביאו את אותו קרבן בדיוק. נשאלת השאלה, מדוע כה הרחיבה התורה ופירטה את קרבנו של כל נשיא? מדוע נדרש לחזור 12 פעמים על כל קרבן, כשההבדל היחיד הוא מי הקריב את הקרבן ובאיזה יום התרחש?

יחס וכבוד אישי לכל אחד

כותב על כך הרמב"ן: "והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר 'כי מכבדי אכבד' (שמואל א' ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו', כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים".

מבאר הרמב"ן שיכלה התורה לפרט את קרבנו של הנשיא הראשון ולאחר מכן לכתוב: וכן הקריבו כולם, כמו קרבנו של הראשון. על אף שדרכה של התורה לקצר בדרך כלל, כאן לא "חסכה" במילים, מדוע? "כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים". קיצור בלשון היה גורם לקיצור גם בכבודם של חלק מהנשיאים, וזאת רצתה התורה למנוע.

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים בכבודו של הזולת.

מספרים על רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה ידוע בזהירותו בכבודו של כל אדם, שמסר שיעור, ושיעורו הופרע על ידי אדם שישב וקרא פרשת השבוע בקול רם. אחד התלמידים ניגש אליו והעיר לו על כך שמפריע לשיעורו של ראש הישיבה, אך האיש התעלם לחלוטין והמשיך לקרוא בקול. בשלב זה העלו כמה תלמידים לפני ר' משה את הצעתם ש"ילוו" את האיש החוצה מבית המדרש.

"לא"! השיב נחרצות, "הוא אינו מודע למעשיו. אני אגביר את קולי". וכך המשיך השיעור, כשרבי משה מדבר בקול רם, ככל יכולתו, בעוד האיש ממשיך בשלו, ובלבד שלא לפגוע בכבודו של אדם.

יישום מעשי

ליישום מבחינה מעשית, נתבונן בדברי חז"ל במסכת שבת (דף לא ע"א): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".

בתרגום מארמית, הלל אמר לו: 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', זו כל התורה כולה, וכל השאר הוא פירוש, לך ולמד את השאר. בהמשך הדורות, הגדיר רבי עקיבא באופן דומה את הפסוק המפורסם בתורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ואמר עליו: "זה כלל גדול בתורה". יש שמסבירים שרבי עקיבא ביאר את דברי הלל, אך יש שסוברים ש'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' עוסק רק במה שאסור לעשות לזולת, ואילו 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הרבה מעבר למשתמע מהכלל 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', שכן הוא מורה לנו מה לעשות, מבחינה יישומית וחיובית.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת נשא, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/LWigT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת נשא, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=12974

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט רגישות בכבודו של הזולת  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

על פסוק זה כמה שאלות, ונפתח בביאור תחילתו. נקימה היא עשיית מעשה בפועל, שמטרתו לגמול רעה עבור מי שהרע לו. חז"ל נוקטים בדוגמא: "אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר, אמר לו הוא: השאילני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה" (יומא כג ע"א). כלומר סירוב של חבר להיטיב, בעקבות סירוב קודם של רעהו למתן סיוע אחר. ועל כך כותבת התורה במפורש: 'לא תקום'.

נשאלת השאלה: מדוע התורה כלל לא מתייחסת להתנהגותו זו של הראשון, שפתח בסירוב לעזור לחברו. הרי סירובו להשאיל יום קודם (בדוגמא של חז"ל) הוליד וגרם לתגובת רעהו?

היכן הצדק? מדוע התורה מתערבת רק באשר לתגובת השני, ואוסרת לנהוג כך? וכי הראשון, שפתח בסירוב תחילה, פעל כשורה?

החזקוני יורד לשרשם של הדברים ומבאר: "הראשון לא הניח להשאיל לו, אלא מחמת צרות עין, שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה משאיל לו, לולי השנאה שהוא רוצה להנקם, אם כן מחמת שנאה הוא עושה כך, לפיכך אמר הקב"ה: תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבא שלום בעולם".

החזקוני מבאר לנו כלל חשוב מאד, אין איסור בתורה להיות קמצן. אמנם הנוהג כך לוקה במידה רעה במערכת היחסים שבין איש לרעהו, אך התורה לא מחייבת אדם להשאיל את חפציו, יתכן שהם יקרים בעיניו וקשה לו להיפרד מהם.

אולם כשיהודי מסרב להשאיל חפץ לחברו בשל איבה או עוינות, כשהוא מתחיל לנהל חשבון ו"פנקסנות" של צרות עין, זה "מדרון חלקלק", שיוביל לשנאה, ואת זה אסרה התורה. כנגד זה סיימה התורה את הפסוק במילים "ואהבת לרעך כמוך". אדם הלוקה בנטיות הנקימה והנטירה, עליו להעניק לרעהו את שנזקק לו למרות הקושי. ואז, כך מבטיחה התורה, הוא יזכה למעלת "ואהבת לרעך כמוך".

ומסיים החזקוני את ביאורו על המילים 'ואהבת לרעך כמוך' וכותב: "אם תעשה כן תאהבהו". התורה מורה לאדם לעבוד על מידותיו, ולנהוג על פי השכל, ולא בהתאם לרצונותיו האישיים, שפעמים רבות מונחים מרגשות שליליים.

על בסיס יסוד זה ניתן להבין שאלה אחרת, על ציווי התורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בסיום הפסוק.

בקריאה ראשונה דרישת התורה אינה מובנת, כיצד ניתן לצוות על אהבה, על דבר שבלב, שיסודו ברגשות פנימיים עמוקים? וכי אדם יכול "ליצור" במו ידיו מצב שבו יאהב את חברו ויביא עצמו לאהבת הזולת?

יתירה מזו, כיצד ניתן להורות לאדם לאהוב את רעהו, באותה מידה שאוהב את עצמו? האם עליו לדאוג לרווחת חברו, כפי שעושה עבורו? האם יכול אדם להתאבל על צער רעהו, באותה מידה שמצטער הוא על צרותיו שלו?

חז"ל נתנו דעתם על כך, ונתנו לנו כלים ליישום, וכך כתבו במסכת כלה רבתי פרק ד: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו". כיצד עושים זאת? הרמב"ם שהינו פוסק הלכות, כותב בהלכות דעות (פ"ו ה"ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".

מבחינה מעשית נדרשת ממנו אהבה מושלמת כנפשו. איך עושים זאת? נדרשת מהאדם עבודה אישית על מידותיו. לפעול חיובי, לספר בשבחו ולחוס על ממונו. גם כשעולה וצפה מחשבה שלילית כלפי הזולת, יש להשית את מעמקי ההגיון השכלי, ולמנוע מהרגש להשתלט על מעשינו.

הפוסט ואהבת לרעך – כמוך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פניהם איש אל אחיו

על האופן שבו עמדו הכרובים במשכן ובבית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך מצינו שתי דעות בחז"ל, במסכת בבא בתרא (צט ע"א): "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית". המחלוקת היא, האם פני הכרובים היו כלפי פנים המשכן / בית המקדש או שפניהם היו מופנות זה כלפי זה. חז"ל מנסים לברר את דעתו של כל אחד מהאמוראים, וכך אומרים: "ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת' (דברי הימים ב' ג, יג)? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

בפשטות, ביאור הדברים, 'כשישראל עושים רצונו רצונו של מקום', הם עומדים כשפניהם זה אל זה, שאוהבים זה את זה, לסימן שהקב"ה אוהב את עם ישראל. ואילו 'כשאין ישראל עושים רצונו של מקום', הם מסובבים פניהם אל תוך הבית.

עושים רצונו של מקום

לכרובים היו שני מצבים: א. 'פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה', ב. 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'. רבי יצחק אלחנן ספקטור, (היה רבה של קובנה) הסביר שניתן ללמוד מהכרובים לימוד חשוב לחיינו. על כל אדם לשאוף לפרוש כנפים למעלה, להשתוקק להביט בדרך של רוממות, ולצד זה להביט כל הזמן 'אִישׁ אֶל אָחִיו', לא להפסיק לראות את צרכי הזולת. כשישראל 'פניהם איש אל אחיו', שמפנים דעתם וליבם זה לזה,  כל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, על כך אומרים חז"ל שהם עושים רצונו של מקום. משום שזהו רצון הקב"ה, שנסייע ונגמול חסד איש את רעהו. לעומת זאת, פניהם לבית, שכל אחד חושב רק על עצמו ורואה את צרכי ביתו.

ולא יהיו עמך צריכים זה לזה

ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, שהפעולה שאדם עושה להיטיב עם ה'גשמיות' של הזולת היא היא ה'רוחניות' של עצמו. כדוגמת אדם שבנתינת מעות לעני, שהיא פעולה גשמית, משפיע הוא על הרוחניות שלו. וכך במצוות רבות שבין אדם לחברו.

נכון ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".

בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, האדם החשוב ביותר בעם ישראל, נמצא במקום הקדוש ביותר – בקודש הקדשים, ונושא תפילה קצרה. אם היו מבקשים מאיתנו לחבר את נוסח התפילה הייחודית, מניח שהיינו מתקנים תפילה על רוחניות, על יראת שמים, על לימוד תורה וכיו"ב. אולם הכהן הגדול נושא תפילה, ולא מזכיר במאומה את צרכיו הרוחניים של עם ישראל. כל עיקרה של התפילה מתמקד בבקשות הנוגעות לצרכיהם הגשמיים של כלל ישראל.

מכאן עלינו ללמוד אודות חשיבות המחשבה על צרכיו של הזולת, במה ניתן לסייע, לתמוך ולהתייצב לימינו של הנזקק לכך.

לתגובות – office@shaalti.co.il

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

רוצה רעיונות יפים על פרשת תרומה, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמן להיכנס לקישור

https://did.li/QtegT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תרומה, בקישור https://did.li/szX5q

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט עזרה והטבה לזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

עבירה גוררת עבירה

מהיכן ישיג כעת כסף לשלם, האם שוב יגנוב או ישדוד? ובפרט שמבין שמעד באופן חד פעמי, שנהג שלא כשורה ורוצה לחזור למוטב. בימינו אדם זה מוצא עצמו בסיום המשפט מובל למאסר.

האם החברה מרוויחה מכך? האם בבית הסוהר הוא ישתקם? האם חוזר הוא למוטב בתום תקופת ריצוי העונש?

התורה קובעת שהושבת גנב בבית הסוהר אינה משפיעה עליו לטובה. אדם זה, שנכנס לראשונה בחייו בשערי בית הסוהר, עשוי למצוא עצמו מגיע "לפקולטה" לקרימינולוגיה, מקום בו ישהה בחברת אנשים "מקצועיים" יותר, שמהם יוכל ללמוד "ולשכלל" את השיטות. וכשייצא בתום תקופת המאסר, גם ינסה "ליישם" אותם בשטח.

תכנית שיקום

התורה מציעה לגנב זה "תכנית שיקום". בתקופה הקרובה הוא ישמש כ"עבד", ושכר העבודה שלו ישמש כיסוי הוצאות. מציעים לו להיות "עבד", שישהה בחברת משפחה אומנת. ממנה ילמד הליכות ונימוסים, דרך ארץ ומידות טובות. הוא יראה איך מנהלים כראוי חיי משפחה, כיצד הבעל מתייחס לאשתו בכבוד. הוא גם ילמד פרק בחינוך ילדים, שיידע ליישם הנהגות אלו כשייצא לחופשי בתום תקופת ריצוי העונש. בבית אדוניו ידאגו לו לכל מחסורו, יכבדו אותו וידאגו לכל מחסורו.

במקביל, פונה התורה למעביד שקיבל עבד חדש, ומורידה את רף הציפיות שלו מהעובד החדש. התורה אומרת לו: האם סבור אתה שיש לך כאן כוח עבודה זול, שניתן להשתמש בו לכל צרכיך? אם אלו כוונותיך, טעות בידך.

חז"ל דורשים על הפסוק "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז): "עמך במאכל ועמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א).

לא זו בלבד שאסור לתת לו לעשות עבודות בזויות, לעבד זה יש זכויות רבות, שבסדר העדיפות, הוא קודם לאדון. כגון, אם יש לו כרית אחת צריך לתת אותה לעבד.

תכנית זו לא מיועדת לפושע סדרתי, שהרי לא יהיה אדון שיסכים להכניס לביתו גנב סדרתי ומקצועי. תכנית זו מהווה "סדרת חינוך" טובה למי שסרח ומעד באופן חד פעמי, ומעניקה לו כלים לתקן את התנהגותו בתום תקופה זו.

כך דואגת התורה לחלשים. התורה מגינה עליהם גם בהיבט התנאים הבסיסיים, ובמקביל דואגת לתכנית שיקום, בראיית פני עתיד.

הפוסט סדרת חינוך  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

דאגת האחים לא היתה דימיון בעלמא, היא היתה מבוססת, שפי שכתבה התורה: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ, טו). מה ראו האחים? מדוע חששו?

מעשי יוסף מעוררים את מחשבתם

מצינו שני מדרשים שונים, המתארים את מקור הפחד. במדרש שכל טוב כתוב: "מה ראו לומר כך? אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו: עדיין השטמה בלבו". וביאר חזקוני שיוסף עבר סמוך לבור שאליו השליכו אותו אחיו ובירך שם את ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', בהתאם להוראת חז"ל (ברכות דף נד ע"א). יוסף נהג על פי הדין, וכלל לא עשה זאת כדי לזכור או להזכיר להם את שעוללו לו.

הסבר אחר, כתוב במדרש רבא (ק, ח): "שלא זמנן לסעודה. אמר רבי תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר: לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה, שהוא מלך ולמעלה מראובן, שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן, אלא 'לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף'". כוונותיו של יוסף היו נכונות. הוא עשה זאת ממניעים חיוביים, אולם האחים פירשו זאת בצורה שלילית.

מה עשו האחים? שלחו שלוחים אל יוסף, ובפיהם אמירה ברורה: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ" (פסוקים טז-יז).

תגובת יוסף

בתגובה לחשד של האחים, "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו". מדוע יוסף בכה? אומרים חז"ל במדרש רבא (ק, ח): "אמר: כך אחי חושדין אותי", ומבאר הנצי"ב מוולוז'ין: שיוסף התבייש ובכה על שחשדו בו האחים, בדומה לכהן הגדול שבוכה על שחושדים בו, כפי שאומרים חז"ל במסכת (יומא יח ע"ב) "הוא פורש ובוכה", ומבואר בגמרא שהבכי הוא משום החשד.

רואים מהפסוקים, עד כמה חובה עלינו לדון כל אחד לכף זכות, כפי שאומרים חז"ל: "יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" (מסכת אבות פרק א משנה ו). לשון התנא מורה שזו חובה על כל אחד, ולא המלצה.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה ידוע כ"סניגורם של עם ישראל". תמיד מצא להסביר כל מעשה, ואפילו דבר שנראה שלילי על הצד החיובי. מספרים עליו שפעם הלך ברחוב בשעה מוקדמת בבוקר וראה בעל עגלה שמשמן את צירי הגלגלים בגריז ושמנים, וכל זה תוך כדי שמתפלל תפילת שחרית כשהוא מעוטר בטלית ותפילין.

במקום לגעור בבעל העגלה, נשא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב עיניו לשמים, פנה לריבונו של עולם ואמר: "ראה נא את עמך ישראל זרע קודש, אפילו כשהם משמנים את העגלה, הם מתפללים אליך…".

הפוסט לדון לכף זכות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התנהגות יוסף אינה מובנת

התנהגותו זו של יוסף עוד בפרשת מקץ אינה מובנת. מדוע יוסף הצדיק ציער את אחיו, ולא התגלה להם בזהותו האמיתית מיד כשראה וזיהה אותם. לא ניתן להעלות על הדעת ולחשוד חלילה שרצה לנהוג בהם כך כתגמול על שמכרו אותו למצרים.

תמוהה לא פחות הוראתו בסוף הפרשה הקודמת לממונה על ביתו: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ" (מד, ב). מדוע הורה יוסף לשים את הגביע שלו דוקא באמתחתו של בנימין, שהיה אחיו היחיד גם מאמו, ובפרט שלא היה שותף למכירתו למצרים. ונוספת עוד תמיהה, מדוע רק לאחר נאומו התקיף של יהודה בתחילת פרשתנו נגלה אליהם יוסף.

שינוי שורשי

יוסף הבין שבמערכת היחסים הטעונה ששררה ביניהם יש לערוך שינוי שורשי. שינוי בדעתו על אחיו, ובעיקר שינוי בדעת אחיו עליו. דעותיהם זה על זה חייבות היו להשתנות בתכלית, כדי שישרור ביניהם יחס לבבי הדוק. טבעי היה שיזכור את קשיחות ליבם של אחיו, כשהתחנן אליהם ולא שמעו, ולא התחשבו אפילו לא בצער אביהם.

יוסף זכר את חלומותיו, כמו גם שעל בסיס חלומות אלה חשדו בו בתאות שלטון, עד שראו את הסכנה הצפויה להם. הם ראו עצמם זכאים גם לבצע פשע, כביכול להגנה עצמית. הוא חשב שאם כך היה יחסם אליו כשעוד התהלך ביניהם בכתונת פסים, הרי שכשיווכחו שהחלומות התגשמו והוא עלה לגדולה, הרי ששנאתם כלפיו עלולה להתגבר.

היה אפוא הכרח שיכירו אותו באופיו האמיתי, ולשם כך היה עליו תחילה להיראות לפניהם במעמדו האמיתי. עד כה ראו בו רק "משביר", אולי שוליה, כפקיד זוטר, עתה ייראה לפניהם כשליט. יבינו שיש ביכולותיו לעשות בהם ככל העולה על רוחו. ולמרות זאת עשה איתם חסד וגמל להם 'טובה תחת רעה', הרי ניתן לקוות שיירפאו מדמיונותיהם המוטעים.

המניע ל"התעמרות" באחים

נוסף על כך, יוסף רצה לשלם לאחיו 'מידה כנגד מידה', על מה שעשו כנגדו, ולא מטעמי נקמה חלילה, אלא משום שהעדיף שיקבלו את ענשם בעולם הזה, ובכך יכפרו על עוונם, מאשר שיקבלו את ענשם בעולם הבא. האחים עשו לו שלוש עוולות, ובהתאם להן פעל ביחס אליהם יוסף: א. הם חשדו בו שהוא מרכל עליהם ומביא את דיבתם רעה אל אביהם. כנגד זה יוסף חשד בהם ואמר להם 'מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם'. ב. כנגד 'וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה', שם יוסף את שמעון במאסר. ג. כנגד מכירתו לעבד, הורה יוסף לקחת את בנימין לעבד, בעלילת הגביע.

עם זאת, ליוסף היה עדיין ספק אחד, האם שנאתם לבניה של רחל בעינה עומדת, או ששינו את גישתם זו. לצורך כך העמידם במבחן, שבו יראה את התנהגותם, האם ועד כמה האחים אוהבים את בנימין. בהטמנת הגביע אצל בנימין, לא התכוון יוסף לצערם, הוא הורה לשים את גביע הכסף שלו עם כספם בשקו של בנימין, כדי לבחון האם יהיו מסוגלים פעם נוספת, והפעם מתוך סיבות מציאותיות בהחלט, לנתק בן מחיק אביו, ואולי אף למאסר עולם. היו אלו סיבות רציניות יותר מאשר סכנה דמיונית הצפויה להם, כביכול, מתאוות השלטון של יוסף. מבחן זה היה נחוץ לנפש יוסף. ורק לכשיעמדו בו יוכל להעביר מליבו את שארית המרירות. כך יידע האם אוהבים את בנימין ויעשו השתדלות להוציאו ממאסרו וימסרו את נפשם עליו. כך יוכל לראות האם האחווה שבה לשרור ביניהם.

יוסף סבר שכשיתוודע אליהם כיוסף, חייבות עיניהם להיפקח, ושני הצדדים יעבירו מליבם את כל זכרונות העבר. רק כך יכול היה לקוות לחזור אל אביו ואחיו כבן וכאח.

ואכן לאחר ששמע יוסף את יהודה אומר "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי", בצירוף לבקשתו והצעתו "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו", הבין יוסף שתם הפירוד בין האחים, ומוכנים בני לאה למסור נפשם עבור בניה של רחל. בנקודה זו נוכח יוסף לראות שתמה המחלוקת בקרב בניו של יעקב. והגיע הרגע המרגש, שבו התגלה אל אחיו ואמר בפה מלא: "אֲנִי יוֹסֵף", והוסיף "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה".

הפוסט אחוות אחים – יחסי יוסף ואחיו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע יעקב שאל אותם מאין הם? לדעת אלשיך כשראה אותם רובצים על הבאר, לא חשב יעקב שהם מתעכבים בגין גלילת האבן הגדולה מעל פי הבאר, וסבר שהם שכירים שמתרפים במלאכתם. הוא התכוון להוכיח אותם על כך, וכדי שיקבלו את דבריו, פתח בשיח נעים איתם, על דברים אחרים, ושאל אותם מאין באו.

באופן דומה ביאר מלבי"ם שיעקב רצה להוכיח אותם על שאינם משקים את הצאן, וחשב שהם ממקום אחר, רחוק מהבאר ולא משקים משום שעייפים מהדרך, או שסיימו את יום העבודה ולא יוכלו לרעות עוד וממתינים הם לצאת לדרך לשוב לביתם, ועל כך שאל אותם מאין הם. משהשיבו לו שהם מחרן, התכוון להוכיח אותם, אך המתין משום שרצה תחילה לדעת את שלום לבן ומיקומו.

התוכחה

בתחילת שיחתו עם הרועים, עבר יעקב להטפת מוסר. הוא פונה אליהם ואמר: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט, ז). יעקב ראה אותם רובצים באמצע היום, וחשב שהם מתכננים לאסוף את המקנה ולשוב לביתם ולא לרעות עוד, ועל כן אמר להם: 'הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל', כלומר אם שכירים אתם, לא השלמתם את עבודתכם היום. ואם אתם "עצמאיים" והבהמות שלכם, עדיין לא עת האסף המקנה.

מה עורר את יעקב להוכיח אותם? בפשטות, ניתן להסביר כספורנו שצדיקים מואסים בעוול. יעקב לא היה יכול לראות שהרועים עושים עוול עם אדוניהם. ואפשר אף לצדד כדעת אור החיים, שיעקב חש את צער הצאן, וחס עליהם משום 'צער בעלי חיים'.   

מחויבותו של אדם גדול לעורר

אדם זר, לו היה מזדמן לבאר, האם היה נוהג כיעקב? האם היה מוכיח אותם? אילו היה מתרחש אירוע כזה בימינו בנסיבות דומות, האם הצופה מהצד היה פועל בכל כוחו להשפיע ולנסות לשנות, או שהיה אומר: "שלום עליך נפשי", אין זה נוגע לי?

יעקב רואה בהנהגתם של הרועים התנהלות פסולה. רבים האנשים שבמצב דומה, במקום יעקב היו שותקים ולא מתערבים, שהרי אין זה עניינם. לא כך גורס יעקב, וחז"ל צידדו מאד בתגובתו: "אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן, ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי" (פסיקתא זוטרתא).

באופן דומה מובא במדרש שכל טוב: "ואם שלכם אתם רועים, עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא 'הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ', מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון, שצריך למחות ולמנוע".

תגובת הרועים

משמבינים אנו את מניעיו של יעקב, עלינו להבין את תגובת הרועים. לשמע דבריו הנוקבים של יעקב, נכנסים עמו הרועים ומשיבים לתוכחתו: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (כט, ח). הם מסבירים לו את התנהגותם ומנמקים מדוע לא יוכלו לפעול כפי המצופה מהם, בהתאם לדבריו.

תגובתם של הרועים אינה מובנת. מדוע הם מנהלים שיח עם אדם זר, שאינו מקומי? מה היתה תגובתנו לתוכחה של אדם זר? האם היינו משיבים לו, ואף מצטדקים, או שמא היינו עונים לו שהוא לא מכיר את נהלי המקום ובתשובה נימוסית זו פוטרים אותו? במקום זה נכנסו הרועים לשיח עם יעקב והשיבו לטענתו: "לא נוכל…". מדוע?

ביאר הרב כהנמן, שיעקב פתח בתחילה בדרכי נועם ואמר להם בלשון חיבה "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (פסוק ד). משפתח בדברי אהדה ואהבה, הם ראו שאינו רוצה להרע להם, וכל דאגתו ומניעיו הם לטובתם. ולכן השיבו לו ודיברו עמו כדבר איש אל רעהו, על אף שמתח עליהם ביקורת והוכיח אותם.

מכאן ניתן ללמוד שכשמוכיחים יש לדבר בדרכי נועם, בחיבה. וכשהזולת רואה זאת, הוא יקבל את דברי התוכחה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

להורדת וקריאת המאמר 'כוחו של דיבור טוב', לפרשת ויצא בקישור

https://shaalti.co.il/?p=11352

לרעיונות יפים על פרשת ויצא, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת, בקישור

https://did.li/jJbgT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת ויצא תשפ"ד

https://shaalti.co.il/?p=11360

הפוסט כוחו של דיבור טוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אנכי, עשו בכורך

השיטה הראשונה גורסת שיש להוסיף פסיק לאחר המילה 'אנכי', ולחלק בינה לבין ההמשך, 'עשו בכורך'. חז"ל אומרים במדרש רבה (סה, יח): "אמר ר' לוי: 'אָנֹכִי' עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל 'עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'". יעקב אמר שבניו עתידים לקבל את הדברות, שפותחות במילה 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב).

גם רש"י סובר שלא יתכן שיעקב הוציא דבר שקר מפיו, ולכן מחלק בין המילה 'אנכי' לבין ההמשך 'עשו בכורך', וכותב: 'אָנֹכִי' המביא לך, ו'עֵשָׂו' הוא בְּכֹרֶךָ'.

יעקב קיים מצות אמו

את השיטה השניה נבין לאחר שנבהיר נקודה חשובה נוספת. בדבריה ליעקב אמרה רבקה: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ". מדוע היתה צריכה לצוות אותו ולהדגיש את המילים 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ובהמשך הוסיפה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'?

האלשיך מבאר שרבקה הבינה את הקושי של יעקב לעשות זאת, ועל כן אמרה לו: אל תעשה את המעשה כדי לקנות את הברכות או לרמאות את אחיך, אלא רק כדי לשמוע בקולי, ובכך תקיים מצות כיבוד אם. רבקה אמרה לו: 'בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי', בהיותך 'בְנִי', אתה מחויב בכבודי ועל כן 'שְׁמַע בְּקֹלִי', ואל תשתף בכוונת המעשה גם רצון לקנות את הברכות כמו עשו. בניגוד לעשו מטרתך במעשה רק לקיים 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ'.

ומוסיף על כך רבי זלמן סורוצקין שרבקה רצתה שיצחק לא יטה את הדין ויתן לרשע את הברכות, ובכך ייגרם עוול ליעקב צדיק. ועל כן ביקשה ממנו שיקבל את הברכות, לטובתו. משראתה שיעקב מסרב לכך ומוכן להפסידן ובלבד שלא ירמא את אביו, הורתה לו בציווי ואמרה: 'לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ', ואז היה יעקב בבחינת "אנוס וכפוף ובוכה", (עפ"י מדרש רבה סה, טו). לגישה זו, יעקב כלל לא עסק בענייני תחבולות ותכסיסים, אלא כל מעייניו היו נתונים ברצונו למלא אחר ציווי אמו, ולקיים מצות כיבוד אם.

יעקב כמשיב את אבידתו

השיטה השלישית, שיעקב לא רימא איש, כל שאמר היה כדי לממש את רכושו. ר' יוסף בכור שור סובר שיעקב דמה לאדם שרץ אחר אבידתו, שהרי הבכורה היתה שלו, לאחר שקנה אותה מעשו. עשו אף נשבע לו שלא להפקיע אותה ממנו. ולמרות זאת ניסה עשו להערים על שבועתו ורצה לרמותו, אולם במעשה זה הציל יעקב את שלו מיד עשו.

השפת אמת סבור שמעשהו של יעקב כלל לא נעשה ברמאות, וכך כותב: "ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני ה' יתברך, יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה, כמו שכתבו חז"ל: "מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז ע"א), ופירש רש"י: להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו, כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר".

נסיים בחידושו העצום של הנצי"ב מוולוז'ין על דברי יעקב (כז, ט): "אלא כך הענין, דיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם, כדכתיב 'יוצר אור… ובורא רע', וע"כ יש בהם איזה טוב, והרי זה דומה לסם המות, דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית, וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ"י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כל שהוא ויסתכן, כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה, רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כי אם ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות, והרי זה עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה, כמו מצוה עצמה…".

והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה, ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה? אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום, ולא דמי לעושה מצוה, דאע"ג שנהנה גם כן, המצוה עומדת במקומה, מה שאין כן עבירה לשמה, ההנאה שמגיע להגוף מזה בעל כרחך הוא עבירה…".

הרי לנו שלוש שיטות בהסבר דברי יעקב 'אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ': א. נדרש לקרוא את הפסוק ולפסקו עם פסיק באמצע: 'אָנֹכִי, עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ'. ב. יעקב היה "אנוס כפוף ובוכה" וקיים את ציווי אמו. ג. יעקב עשה את שמגיע לו, מעין משיב אבידתו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

לקריאת והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תולדות

בקישור https://shaalti.co.il/?p=11287

לרעיונות יפים על פרשת תולדות, שיסייעו להעשיר את שולחן השבת,

ניתן להיכנס לאתר תורתך שאלתי בקישור https://did.li/6gsrl

הפוסט תתן אמת ליעקב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אל נא תהי מריבה ביני ובינך

בדברי אברהם ללוט יש להבין כמה דברים: א. התורה כותבת במפורש בפסוק ז: "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט", מדוע אברהם פונה ללוט ואומר "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ…", וכי היתה ביניהם מריבה? הלא המריבה היתה בין הרועים שלהם? ב. מדוע היה חשוב לאברהם שלא תהיה מריבה ביניהם? ג. בניסיונות השכנוע למנוע את המריבה, מנמק אברהם ואומר ללוט: "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". מדוע נקט אברהם בנימוק זה, כדי לשכנע את לוט להימנע מהמריבה?

כדי להבין זאת נתבונן בפסוק שלפניו, פסוק ו'. כתוב "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב". סיום הפסוק במילים "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" נראה מיותר, לכאורה יש בהם חזרה על הדברים שנכתבו בתחילת הפסוק. מבאר רש"ר הירש שהתורה הוסיפה זאת ללמדנו שאילו היתה ביניהם התאמה אישית ויכלו לשבת ביחד, לא היו זקוקים למקומות מרעה נפרדים. בתחילה תיארה התורה את הבעיה שנבעה מהבדלי ההשקפה שביניהם לניצול הרכוש, וכתבה: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". אל מול עיניהם של רועי לוט עמדה הרכושנות, הרצון להרבות נכסים עוד ועוד, לעומת רועי אברהם שדאגו לחלק הנעלה יותר. כתוצאה מכך, מוסיפה התורה את המילים "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו", זו היתה התוצאה.

המריבה שבין רועי אברהם לרועי לוט

חז"ל אומרים במדרש רבה (מא, ו): "רבי עזריה בשם רבי יהודה בן רבי סימון אמר: כשם שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברם ללוט, הדא הוא דכתיב 'וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ'…". לאחר שהחלה המריבה, היה חשוב לאברהם למנוע ממנה מלהתפשט ולהתרחב, ועל כן פנה ללוט. מנגד, יש דעות בפרשנים, הסוברות שבין אברהם ללוט לא היתה מריבה, אלא רק חילוקי דעות בנושאי אמונה. אברהם פנה ללוט ואמר לו 'אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ', כאומר: למה יהיה ריב ביני ובינך על הדעות? שהרי 'וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ', הריב עלול להשפיע גם על הרועים.

לדעת הספורנו לא היתה ביניהם מריבה, אלא כאמור רק בין הרועים. בדבריו אלו רצה אברהם למנוע אפשרות של מריבה בעתיד, שמריבת הרועים עלולה להגיע גם למריבה ביניהם, ולכן אמר בלשון עתיד "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה".

מדוע היה חשוב לאברהם שלא תהיה מריבה?  

אברהם חשש שאם המריבה בין הרועים לא תיפסק, היא תביא בסוף לידי מריבה בינו לבין לוט, כך מבאר הרד"ק, ולכן היה חשוב לו לגדוע אותה באיבה. בקרב הראשונים רווחו דעות, שהיה חושב לו למנוע את המריבה מסיבות חיצוניות. לדעת הרמב"ן אברהם חשש שאם יריבו, העמים שישבו באותה עת בארץ כנען, ישמעו על כך ויווכחו שיש להם מקנה רב וכתוצאה מכך יגרשו אותם מארצם, ויתכן אף שילחמו בהם ויהרגו אותם. ולפי בכור שור אברהם חשש שאם תהיה מריבה בינו לבין לוט, היא תשפיעה על תדמיתו לרעה, שיהיו שיסיקו מכך שאם אינו מסתדר עם אחיינו, וכנראה שלא יוכל להסתדר עם אחרים.

נימוקו של אברהם 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ'

נותר לנו לבאר מדוע נקט אברהם בנימוק 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ', כדי לשכנע את לוט להימנע מהמריבה. אמנם בפשטות ניתן להביא את דברי חז"ל שאומרים: "שהיה קלסתר פניו דומה לו" (מדרש רבה מא, ו).

בקרב האחרונים רווחת הדעה שפניית אברהם ללוט מאד אפיינה את מידותיו, של התרחקות ממחלוקת. אלשיך כותב שאברהם פנה אל לוט ואמר "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ", כלומר ראוי שישאו קל וחומר מהכנעני והפריזי שאינם אחים (=קרובי משפחה), אלא רק שתי אומות שונות ונפרדות, ואף על פי כן שוררת ביניהם אחדות.

ומוסיף המלבי"ם שלוט החל להתרחק מהנהגותיו של אברהם וגרם בכך לפירוד ביניהם. מערכת היחסים ביניהם נהיתה רגישה מאד, משום שאנשים זרים יכולים למחול זה לזה על נזקי שכנים, אולם אם יש ביניהם שנאה, הרי שהמריבה תהיה כמעט בלתי נמנעת. אברהם פנה ללוט וקשר את המריבה לסיבה – מצד 'אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ', שדרכם של קרובי משפחה לגור בשכנות, אילו היו אנשים זרים, היו נפרדים זה מזה.

ממאמציו אלו של אברהם, למנוע מחלוקת ומריבה, גם עם אחיינו שסר מדרכו, עלינו ללמוד על מערכת היחסים בין איש לרעהו, ובפרט בעת הזו. יתן הקב"ה שהאחדות תגרום לחיבור בין הלבבות, ויהיה בה לסנגר ולהוסיף זכויות לעם ישראל.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

הפוסט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פרשת האזינו עוסקת בשירה האחרונה של משה רבינו, המוכיח את עם ישראל סמוך לפטירתו. מאפיין ייחודי בשירה זו, היא אינה פותחת בשמו של המנהיג השר אותה, בניגוד לשירות האחרות, כדוגמת שירת הים, לאחר קריעת ים סוף, הפותחת במילים "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (שמות טו, א), וכן שירת דבורה הפותחת במילים "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שופטים ה, א).

ייחודה של שירת האזינו

רבי חיים פלטיאל נדרש לשאלה זו וביאר שבשירה זו יש דברי תוכחה קשים, ועל כן שירה זו לא נפתחה במילים 'שירת משה' או 'וישיר משה' וכיו"ב.

ואכן כבר בתחילת השירה, בפסוק השני הדגיש להם משה לישראל את נימת דבריו: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" (לב, ב). משה רבינו מלמד אותנו, את האופן האמיתי, כיצד לומר תוכחה. יש להיזהר להוכיח באמרי נועם, ברכוּת ובנעימוּת, מבלי לפגוע באיש. אם הדברים יפגעו באדם שאותו מוכיחים, הוא יתרחק עוד יותר, ולא ישיג המוכיח את מטרת התוכחה. לכן משה הוכיח את כל הציבור, בצורה כללית, ולא הצביע על הפרט. כך יכל לדבר בקול חוצב להבות אש.

משה פתח ואמר: "יערוף כמטר לקחי", לפעמים אני מדבר קשות, שוטף כנהר. ויש שהדיבור יהיה בבחינת "תיזל כטל אמרתי", כשנדרש לדבר בקלות ובנועם, כדוגמת הטל. הוא מסיים פסוק זה ואומר: "כשעירים עלי דשא" כשמוכיח את כל הציבור ביחד, שהוא כדשא העוטף את כל השדה בירק, ואז אפשר לדבר כמו "סופה וסערה". אולם "וכרביבים עלי עשב" כשאני מוכיח את הפרט והיחיד, יש לדבר אליו באמרי נועם.

הקושי שבקבלת ביקורת

מדוע לאדם קשה לקבל תוכחה או דברי ביקורת?

לשאלה זו כמה תשובות: א. כבוד ותחרות. הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כבודו וחשיבותו בפני הסובבים אותו. ביקורת מצביעה על חולשתו וכשלונו של המבוקר. כל אישיותו מתקוממת כדי לדחות אפשרות שאכן נכשל, כפי שהדבר מתבטא בדברי הביקורת. הפגיעה בכבודו של המבוקר הופך את המפגש בינו לבין המבקר למפגש תחרותי. אם המוכיח טוען שיש פגם בהתנהגות רעהו, הוי אומר שהמוכיח מושלם יותר מחברו. אחת התגובות היותר שכיחות של המבוקר כלפי המבקר היא: "ואתה כן בסדר"? ויש שמוסיפים: "והרי אתה עשית כך וכך….". התגובה אינה תשובה עניינית לביקורת, אלא ביטוי לתחרות שביניהם, המצביע על חיסרון המצוי גם אצל המבקר ולא רק אצל המבוקר.

על דברי חז"ל: "אם יאמר טול קיסם מבין שיניך, אומרים לו טול קורה מבין עיניך…" (ערכין טז ע"ב) כותב מהר"ל: "…ומה שאמר בזה הלשון 'טול קיסם מבין שיניך', כלומר: עבירה יש בידך ואין אתה רואה אותה, כמו הקיסם בין השיניים שאין אדם רואה אותו. והוא משיב לו: 'טול קורה מבין עיניך', כלומר הרי יש עבירה בידך שהוא כמו הקורה, שהיא בין העיניים, קרובה לך, וראוי לראות אותה, אין אתה רואה הקורה, ואתה רואה הקיסם שבין שיני, שהוא נסתר…".

שינוי הרגלים

סיבה נוספת לקושי שבתוכחה, הוא שינויי הרגלים. כשמבקרים את הזולת, הוא רואה את מימדי הפניה אליו מעל ומעבר לבקשה לשינוי פעולה נקודתית. נראה לו שמבקשים ממנו לשנות משהו מאישיותו, ולא רק תחום צר של התנהגות שהוזכר בביקורת. ותגובתו לרוב: "זה אני וזהו זה" כלומר, אל תנסה לשנות אותי ואת הרגלי. אי הרצון לשנות הרגלים, הוא גם החוסם את הנכונות לקבל בקורת.

את אי הנוחות בשינוי ההרגלים, הדגים רבי יוסף אלבו בספרו "ספר העיקרים" (מאמר רביעי, לב). הוא טוען שבכיו של תינוק על לידתו, נובע משום שהוא חש שמשנים את הרגלו להיות ברחם אמו, והבכי מבטא את אי ההסכמה לשינוי הרגל זה. כמו כן, התנגדותו של אדם למות, נובעת משום שהוא התרגל לחיות, ולכן אינו רוצה לשנות את הרגלו ולמות, ברוב המקרים, גם אם הוא סבור שהחיים עבורו הם גיהנום.

ניתן לומר כי הקשיים הגדולים ביותר, העומדים בפני כל אדם בהתמודדותו עם הסתגלות לחברה הסובבת, הם שינויי הרגלים. הביקורת שוברת את אחד ממאווי האדם, המצפה "שיאהבו אותי כפי שאני", או "שיקבלו אותי כמו שאני".

עוינות חוסמת

סיבה שלישית, הקושי המרכזי בקבלת ביקורת נובע מאופן האמירה. לרוב היא נאמרת מתוך כעס, עם מעט עוינות, משום שהיא אינה נובעת מאהבה למבוקר ומרצון להיטיב לו, אלא כתגובה לדבר שהרגיז את המבקר.

"שידור" העוינות מתבטא גם מבחינה חיצונית – בקולו של המבקר, בקצב דיבורו ובהבעת פנים כעוסה. את כל השידורים האלה שומע המבוקר, ורגשותיו נחסמים מלקבל את העיקר, את התוכן שמאחורי העוינות והכעס. לולא הכעס של המתלונן, והעוינות החוסמת, היה קל יותר לקבל את ההערות ואף לחפש דרך לשיפור.

משמבינים אנו את מניעי הביקורת והתוכחה, נשכיל להבין מתי, איך ובאילו נסיבות לפעול ולהוכיח את מכרינו על התנהגות קלוקלת.

גמר חתימה טובה

הפוסט שירת האזינו – לימוד כיצד להוכיח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

משיב הרב דסלר: "צריך לדעת שכח גדול שמור לפה, ואם האדם מתרגל לדבר דיבורים של תורה ושל קדושה, דבר זה ישפיע על מהלך מחשבותיו וגם על ליבו". הרב דסלר מפנה למהר"ל, בביאורו למסכת אבות 'דרך חיים', על דברי התנא "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (פרק א משנה יז), שביאר שם שהדיבור הוא כוח גופני וכוחו כה חזק ומשמעותי, עד שיש לו כוח להשפיע על השכל.

להמחשת כוחו של הפה ועוצמתו של הדיבור מביא הרב דסלר משל למשאית כבדה שחנתה במורד תלול ולפתע החלה להידרדר לאחור. גם אם יעמדו עשרה גברתנים בעלי כוח רב וינסו לעצור אותה, לא יצליחו, והיא תמשיך להידרדר במדרון. אולם אם יקפוץ לתוכה אדם, ויכול הוא להיות שברירי ושדוף, אך יעשה את המעשה הנכון ויפעיל את המנוע וילחץ על הבלם, יוכל הוא בקלות להציל את המצב ולעצור את הידרדרותה.

פיו של האדם משול במקרה זה למנוע, שבכוחו להביא להשבה אל הלב. הדרך לכך, שיעסוק בדברי תורה וחכמה, כפי שאמרו חז"ל שאדם נברא לעמל פה, וזה ביאור המילים בפרשתנו "בפיך ובלבבך לעשותו".

ספר החינוך במצוה רל"א מרחיב אודות כוחו של הדיבור וכותב: "אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] 'ברית כרותה לשפתים', כלומר שיש כח בדברי פי אדם".

ממשיך ספר החינוך ומוסיף: "כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] 'ויפח באפיו נשמת חיים', ותרגם אונקלוס: 'לרוח ממללא', נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו".

על מידת הצורך להיזהר בדיבור למדנו מה'חפץ חיים', שהשבוע יום פטירתו. הוא דיבר רבות אודות הזהירות שבדיבור, בדגש על זהירות מלשון הרע. אחד הסיפורים המפורסמים, שהלך עם רב חשוב לשליחות לדבר מצוה והתאכסנו באכסניה. בסיום הארוחה שאלה אותם בעלת הבית האם האוכל היה טוב. החפץ חיים השיב בחיוב, אולם הרב שהתלוה אליו אמר שאמנם היה טוב, אך היה חסר מעט מלח במרק.

החפץ חיים שמע את הדברים, ספק ידיו בראשו ואמר: כל ימי נזהרתי מלדבר או לשמוע לשון הרע, ועתה נאמר בפני לשון הרע על המבשלת, לא היתה כדאית נסיעה זו'. הוא הסביר דבריו, שהרי בעלת הבית תגער במבשלת על כך, תצער אותה ואולי אף תפטר אותה. וזה ממש לשון הרע, משום שנגרם למבשלת מדברים אלו נזק וצער.

לפליאת הרב שהתלווה אליו, שמא הוא מגזים בדבריו, אמר לו החפץ חיים: בוא ונראה מה קורה במטבח. הלכו וראו שבעלת הבית כועסת על המבשלת ומודיעה לה שמפטרת אותה. הרבנים השקיעו מאמץ רב לשכנע את בעלת הבית להחזיר אותה לעבודה.

למדנו מכאן שעל האדם לייקר את דיבורו, כל דבר היוצא מפיו, ולא לעשותו חולין וזול. שכן לכל דיבור יש כוח ועוצמה לפעול ולהשפיע לטוב ולמוטב.

הפוסט על כוחו של הדיבור הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מבאר בעל ספר החינוך במצוה תקסא: "משרשי המצוה, מה שמפורש בפרשה, 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם…', והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן ציוונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם".

בשעה הקשה של עם ישראל, לאחר שהחלו את נדודיהם במדבר, לא זו בלבד שעמון ומואב לא עמדו לצידם וסייעו, אלא אף פעלו נגד העם היהודי, כששכרו המואבים את בלעם לקלל את עם ישראל. אירוע זה נחרת היטב בזכרון האומה היהודית, שכן הוא טומן בחובו מסר ברור. הוא נוגד את אחד מעקרונות היסוד של העם היהודי – עשיית חסד, סיוע לכל אחד, בדגש על עזרה לחלש.

היחס השונה למצרים

לעומת עמון ומואב, כלפי המצרים יש מידת "סלחנות וותרנות". בשונה מהעמונים והמואבים, האסורים לבוא בקהל עם ישראל, הרי דור שלישי של המצרים יכול לבוא בקהל  ה', כפי שכתוב "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (כג, ט). וזאת נוסף לאיסור לתעב מצרי, בנימוק "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

למקרא הבחנה זו בין מצרים לבין עמון ומואב, אנו עוד עלולים לחשוב בטעות שמצרים היא בגדר "חסידת אומות העולם", כאילו שכחנו את העבדות ואת השעבוד ואת עבודת הפרך. מה פשר החלוקה והשוני בין מצרים לבין עמון ומואב?

בעל 'ספר החינוך' מבאר את ההבדל שביניהם, וכותב: "ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וציערונו זמן רב, לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי. וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשיית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עיוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך".

נכון, האומה המצרית ציערה אותנו, שיעבדה, השפילה ורמסה את אבות אבותינו, אך לא היתה זו הנורמה הקבועה והשלטת במצרים. הראיה לכך, שבמשך שנים רבות היתה מצרים אכסניה נוחה לעם ישראל וסיפקה להם מגורים, מחיה ושגשוג.

מה שאין כן עמון ומואב, אצלם היתה זו מדיניות רשמית וקבועה של 'אנטי-חסד', ולא אירוע חד-פעמי. בדומה לסדום ועמורה גם אצלם שלטה מדיניות של מניעת ואיסור עשיית חסד עם הזולת, כפי שאמרו חז"ל: "האומר: שלי – שלי, ושלך – שלך יש אומרים זו מידת סדום" (אבות פרק ה' משנה י'). כל מהותו וטבעו של העמוני והמואבי הוא הניגוד הגמור לעולם הרוח היהודי, המושתת כולו על חסד ועל נתינה, על העזרה לזולת והדאגה לחלש.

ישנן עוולות שאפשר להשלים איתן לאחר שלושה דורות. כך עם המצרים, אולם ישנן בעולם התנהלויות, שלעולם לא נוכל להשלים איתן ולעולם לא נוכל לדור איתן בכפיפה אחת. "כי אמרתי עולם חסד ייבנה".

לתגובות – office@shaalti.co.il

להזמנת ההרצאה 'שבת חלום', בנייד – 052-9453811

לצפיה בסרטונים וקטעים מתוך ההרצאה 'שבת חלום', בקישור  https://youtu.be/jgaZizoeMJ0

הפוסט כי אמרתי עולם חסד ייבנה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם

משה כעס עליהם, על שפעלו בניגוד ליעדי המלחמה ומטרותיה. בני ישראל לא יצאו להילחם כדי "להגן על הבית", אלא כדי לנקום במדיינים, שכמעט והמיטו עליהם שואה רוחנית. משה הופתע כיצד פרח מזיכרונם שהמדיינים הפקירו את בנותיהם ונשותיהם, כדי להחטיא את עם ישראל, ועל כן מתבקש היה שיהרגו גם את הנשים, שהיוו את זרע הפורענות של המתירנות.

ולא זו בלבד שהותירו אותן בחיים, אלא שהביאו אותן למחנה ישראל כשבויות מלחמה. אמנם בני ישראל ניצחו בקרב, והרסו את ערי המדיינים, אולם הניצחון האמיתי לא היה שלהם, אלא של אויביהם, בהותרת המתירנות על תילה. בכך הצליחו להכניס את נשותיהם למחנה ישראל ולהחטיאם.

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא

קצפו של משה יצא עליהם בנוכחות אלעזר הכהן ונשיאי העדה. הם יצאו עמו לקבל את פני הלוחמים. בעיצומו של המעמד המביש החל משה להורות להם, כיצד עליהם לנהוג עם השלל שנלקח. מה לעשות עם הבגדים, עם כלי העור וכלי העץ.

לפתע, נשמע קולו של אלעזר, כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (פסוק כא). ללא שיהוי רב נטל אלעזר את שרביט הדיבור והחל להסביר לאנשי הצבא, כיצד יש לטפל בכלי הנכרים ואיך להכשירם.

כיצד העז אלעזר לעשות מעשה כה חמור ולהורות הלכה בפני משה רבו, מעשה שעליו חייבים עונש מיתה?

כל אדם שכועס, חכמתו מסתלקת ממנו

בני ישראל חיכו לשמוע את דברי משה, ולפתע ראו שקולו נדם, המילים נעתקו מפיו. שתיקתו היתה באונס, הוא לא יכל להמשיך וללמד את הלכות הכשרות, כיצד יש נהוג בכלים, שהביאו איתם. העם צפה במחזה נדיר, כיצד נאבק פתאום משה עם זכרונו, שבגד בו.

מה פשרה של שתיקה זו? מבארים חז"ל: "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה. דכתיב: 'ויקצף משה על פקודי החיל…' וכתיב 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר ציווה ה' את משה…', מכלל דמשה איעלם מיניה" (פסחים סו ע"ב).

חז"ל מותחים קו ישיר בין כעסו של משה לבין התוצאה, שנתעלמו ממנו הלכות כשרות. וכל זאת על אף שכעס על מעשה חמור שעשו הלוחמים.

מבאר רבי חיים שמואלביץ, בספרו 'שיחות מוסר': "מלבד העונשים הבאים על הכעס, גורם הכעס לאדם לירד ממדרגתו ולאבד את מעלותיו הרוחניות". ובהמשך כותב: "וברגע שנולדה באדם מידה כזו, הרי בו ברגע חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא כמש"נ לעיל שכך טבעה של מידה רעה, שמברחת את החכמה".

למרות שכעסו של משה לא היה כשל כל אדם, ובוודאי היה עדין ביותר, וללא ספק היה נקי מביטויי זעם מכוערים, זה אירע גם לו.

הפוסט גנות הכעס הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מחלוקת אינה שלילית

האם כל מחלוקת היא שלילית ויש לגנותה? חז"ל מבהירים בכמה מקומות שמחלוקת לכשעצמה אינה דבר רע בעצם. הגמרא במסכת קידושין (ל ע"ב) אומרת: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר 'את והב בְּסוּפָה' (במדבר כא, יד), אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא 'בְּסוֹפָה'".

מחלוקת בין ידידים קרובים, ואפילו בין אב לבנו או רב ותלמידו הדנים בנושא מהותי הינה דבר חיובי. ובלבד שיהיה זה פולמוס, שלא מתוך כוונה או רצון להתנצח ולהתנגח, אלא כדי להגיע לאמיתות הדברים ולהסיק מסקנות ברורות. סופו של הדין ודברים מעיד על המניעים, שלא יוותרו הצדדים אויבים, כתוצאה מהויכוח, אלא יישארו בידידות ובהסכמה.

מדוע חז"ל התייחסו למחלוקת קורח כדבר שלילי?

מחלוקת הלל ושמאי

על מחלוקת קורח ועדתו אומרים חז"ל בפרקי אבות: (פרק ה משנה יז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו  היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

כנגד מחלוקת קורח, מציבים לנו חז"ל דוגמא אחרת של מחלוקת. מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי. הגמרא במסכת עירובין (יג ע"ב) כותבת: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל". חז"ל עומדים על הייחודיות שבמחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל וממשיכים בתיאור שרשה של המחלוקת: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

בדרך כלל בלהט הויכוח כל צד רוצה להציג את טיעוניו, ואף עומד עליהם בכל תוקף. לעיתים "בעידנא דריתחא" עולים ומחריפים "הטונים". אולם במחלוקתם של בית הלל ובית שמאי רואים אנו תרבות של ויכוח, כיצד עלינו לנהוג, בעת עימות רציני. בפרט שהיתה זו מחלוקת שנמשכה זמן רב, שלוש שנים. מסיימים חז"ל במוסר השכל גדול וחשוב: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו".

מחלוקת לשם שמים

כנגד מחלוקתו הקשה של קרח, שהסבה נזקים עצומים לעם ישראל, ניצבת לה מחלוקת מסוג אחר. מחלוקתם של בית הלל מול בית שמאי זוכה לתואר אידיאלי, של "מחלוקת לשם שמים", משום שהלל ושמאי נשארו איתנים בדעתם, כל אחד בדעתו הוא, לצד האחדות ואחווה ששררו ביניהם. תחילה כל צד הביע את דעת יריבו, בר הפלוגתא שלו, ורק לאחר מכן הבהיר את דעתו. זו תרבות ויכוח ודיון, להציג תחילה את הצד שכנגד.

במחלוקתם אמנם לא היה שוויון דעות, אולם האחדות שררה ביניהם. חז"ל לומדים ממערכת היחסים שהיתה בין בית הלל לבית שמאי: "ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח) האמת והשלום אהבו".

הפוסט מחלוקת – לפרשת קורח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

השלכות גדולות של מעשה קטן

המתנתה של מרים על יד היאור, להשגחה על אחיה היתה עשיה פעוטה. היא לא נדרשה למאמץ מרובה (או הקדשת תשומת לב מיוחדת). אך השלכותיו היו משמעותיות והיתה בהם תרומה נכבדה ומשמעותית להצלת עם ישראל.

מכאן לקח חשוב מאד לחיינו, יש ואדם עושה מעשה שנראה פעוט ואינו מחשיבו. יש אפילו שיזלזלו בו, אולם ערכו של מעשה אינו נמדד במישור המיידי, בסמוך לאירוע. ההשלכה של העשיה, כמו גם תוצאותיה יכולות להיראות רק זמן רב לאחר מכן. מרים עשתה זאת כאחות גדולה, שדואגת לאחיה הקטן. היא לא חשבה באותה עת בהשפעות שעשויות להיות לפעולה זו.

חשיבותה של הכרת הטוב

נשוב להמתנת בני ישראל למרים, שנסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה. 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד  הֵאָסֵף מִרְיָם', כל מחנה בני ישראל, שמנה באותה עת כמה מיליונים, ממתין למרים ולא נוסע במשך שבעה ימים. התורה מציינת זאת, להשמיענו שהיה זה "אירוע חריג" בארבעים שנות נידודי בני ישראל במדבר, וללמדנו כלל חשוב, ומוסר לחיינו.

לכל אדם יש חובה אנושית ומוסרית של הכרת הטוב ומחוייבות שבאה בעקבותיה. הכרת הטוב כלפי המיטיב נחשבת כחובה בסיסית. מגיל קטן מרגילים אנו את ילדינו לומר 'תודה' על צעצוע שמקבלים או ממתק שניתן להם. הכרת הטוב הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה. היא הרבה מעבר לאמירת 'תודה'. הכרת הטוב אינה מידה נוספת, אלא אחד מעיקרי האמונה, כפי שמצינו בדברי חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של הקבה" (קהלת רבה פרשה ז). מצאנו מקורות רבים על חיוב 'הכרת הטוב', אפילו לבעל חיים ולדומם. וכשאדם אינו מכיר טובה למי שהיטיב עימו, הוא מכונה 'כפוי טובה'. חסרון בהכרת הטוב, הוא חסרון מהותי בנפש האדם.

יסוד הכרת הטוב הוא להרבות חיבה ורעות בין איש לרעהו. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו- יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט).

את החובה הבסיסית להודות על כל הנאה לימד אברהם אבינו את באי העולם, ובאמצעותה הכיר להם את הקב"ה. אברהם נטע אשל בבאר שבע ולמרגלותיו האכיל והשקה את העוברים ושבים. לאחר שאכלו ושתו רצו להודות לו, ואז הסביר להם אברהם שלא אכלו משלו, אלא עליהם להפנות את תודתם לבורא עולם, על שאכלו משלו.

הכרת הטוב בין איש לאשתו

היבטים מגוונים יש לחיוב הכרת הטוב, ורבים הממעטים בחשיבות ההתבוננות בנושא זה, מתוך אי שימת לב. בחיי החברה, אדם נמשך בדרך כלל למי שמעריך אותו והערכה מובעת גם בתודה ובמילה טובה. כשזה לא קיים – מערכת היחסים בין אדם לחברו מתערערת.

על החובה להכיר טובה לבן / בת הזוג, למדנו מסיפור על רבי חייא. חז"ל במסכת יבמות (דף סג ע"א) מספרים: "רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו (=אשתו של רבי חייא היתה מצערת אותו). כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה (=כשהיה מוצא דבר טוב, היה צורר אותו בסודרו ומביא לה). אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר? (שאל אותו רב: והרי היא מצערת אותך, ומדוע אתה בכל זאת משתדל להנות אותה?) אמר לו: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא". (=השיב לו רבי חייא: שמגיע לה, כהכרת הטוב על שמיטיבה עימו).

אדם מן השורה היה מגיב למעשה שכזה בצורה שלילית ויתכן שאף היה מבזה את רעייתו, אולם רבי חייא לא נהג כך, כשהיה מוצא בדוכנים בשוק דבר שאהוב על אשתו, היה רוכשו ומביאו לה. ואכן תלמידו תמה  על מנהגו זה, ושאל אותו לפשר קניית מתנה לאשתו, ובפרט שמצערת אותו. ענה לו רבי חייא: אני קונה לה, כהוקרה על שמגדלת את בנינו.

לרבי חייא אמנם היה צער גדול מהתנהגות רעייתו, אולם הוא חש בצורך להכיר לה טובה על כך שמגדלת את ילדיו – שהינם משותפים להם. ועל כן – גם כשהיה בשוק חשב כיצד יוכל להכיר טובה והביא לה תשורות.

לימדנו רבי חייא שיעור בהכרת הטוב – יש להכיר טובה על כל דבר, גם אם בנוסף לטובה מקבלים רעה מהמיטיב. יש למצוא את נקודות הזכות החיוביות ועליהן להכיר טובה.

הפוסט הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהי תוכחה?

רבי יצחק בר ששת, (הריב"ש) משיב בשו"ת שחיבר בסימן תל"א על שאלה שנשאל, מה ההבדל בין 'הוכחה' לבין 'תוכחה'. ועונה: "הוכחה הוא כשיש מחלוקת בין שנים ובא השלישי והכריע ביניהם, כמו שאמר יעקב ללבן: 'מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ, שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ' (בראשית לא, לז). לבן טען שהוא צודק, וכנגדו יעקב חלק עליו וסבר שהצדק עימו ועל כן הציע ללבן שיפנו ל"צד שלישי", "ניטרלי", שיכריע ('וְיוֹכִיחוּ') עם מי משניהם הצדק.

לעומת זאת, תוכחה זה מצב שבו אדם מוכיח את רעהו על מעשיו השליליים, כפי שכתוב בפרשתנו 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. שמוכיח אדם על חטא ברור, שאין צורך בהוכחה. הוא מראה לו שאינו נוהג כראוי.

שני סוגי תוכחות

על בסיס דברי הריב"ש, לימד אותנו החיד"א כלל יסודי וחשוב בהלכות בין אדם לחברו ותוכחה לזולת. בדרוש י"ב ב'דברים אחדים', לשבת תשובה הסביר החיד"א את דברי שלמה המלך: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח), שכוונתו במילים 'אַל תּוֹכַח לֵץ', שלא יוכיח אותו בדרך תוכחה, שלא יאמר לו שמעשיו רעים ומוכיח אותו על כך, משום שהתוצאה תהיה 'יִשְׂנָאֶךָּ'. אלא איך ינהג? דברי המוכיח יהיו בדרך הוכחה וחכמה, שיאמר לו: מעשה זה שעשית, יש צדדים לכאן ולכאן. אמנם יש צד זכות לטעון כך, אבל להבא תימנע מכך.

על פי זה מבאר את כפל המילים 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' בפרשתנו, שבתוכחה יש שני אופנים, ויש לנהוג באחד מהם, בהתאם לדמות שאותה מוכיחים. 'הוֹכֵחַ' – ללץ, לאדם שאינו חכם. עורר לו ספיקות ותוכיח אותו על מעשיו, (כפי שאמר יעקב ללבן 'וְיוֹכִיחוּ'), כדי שלא לפגוע בכבודו. 'תּוֹכִיחַ' – אדם חכם שניתן להעמידו על מעשה שלילי שעשה. אדם שיקבל את התוכחה וישפר דרכיו.

הקושי שבתוכחה

אם חשבנו שתוכחה היא דבר קל, וכל אחד יכול להוכיח, הרי שאמרו על כך חז"ל במסכת ערכין (דף טז ע"ב): "תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו: (=המוכיח) טול קיסם מבין עיניך, אמר לו: (=משיב לו המוכח, במטבע לשון חריפה יותר, הנתמכת בהוכחות) טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".

מבאר לנו כתב סופר בשו"ת שחיבר או"ח סי' נז: "ובאמת מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה, יותר מכל המצוות, כי צריך לשקול במאזני שכלו, אם יוכיח או יפה השתיקה. מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין. ונראה לי שעל זה הזהירה התורה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא', שתהיה זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא שוגג להיותו מזיד ע"י התוכחה, וגם אם מזיד הוא, ולא יקבל התוכחה, תגדל עוונו ויתרבה עונשו מאילו לא הוכיחו ולא התרה בו". לביאורו, יש להיזהר שהתוכחה לא תגרום לו להיענש, יותר מאשר בלעדיה, אם לא היה יודע שחטא…

כיצד ניתן להוכיח?

השל"ה הקדוש ביאר את הפסוק 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ', באופן שנותן עצה והדרכה, כיצד להוכיח. הוא הסביר את דברי שלמה המלך: 'אַל תּוֹכַח לֵץ', אל תאמר לו: אתה לץ, אתה חוטא ורשע, משום שאז 'יִשְׂנָאֶךָּ', לא ירצה לקבל את הדברים, ותתפתח ביניכם עוינות, אלא 'הוֹכַח לְחָכָם', תאמר לו דברים חיוביים (נכונים כמובן), כדוגמת: אתה חכם, ואז התוצאה תהיה – 'וְיֶאֱהָבֶךָּ', שיקבל את התוכחה ויאהב אותך.

הפוסט כיצד להוכיח את הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האברבנאל מבאר שלאחר שתיארה התורה בפרשיות תרומה – תצוה את הקמת המשכן, מבארת בפרשה זו את הפערים שנדרשו להשלמת מלאכת המשכן. בני ישראל אמנם נטלו חלק נכבד בהקמתו בתרומותיהם, אך נתנו מעט כסף מהשקלים שבידם, משום ששמרו לעצמם מעות לצורך קניה מהסוחרים הגויים שהזדמנו להם במדבר. משראה משה את המחסור בכסף לאדנים, לעמודים ולכלי השרת, נתן לו הקב"ה עצה, לקבץ מהם כסף באופן קל יחסית, כפי שמפורט בפרשה זו.

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ

על משמעות נשיאת ראש זו, מצינו בדברי חז"ל, שכתבו בפסיקתא זוטרתא: "'כִּי תִשָּׂא' חובה, וכן הוא אומר 'וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם' (במדבר ג, מ). 'אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אמר לו הקב"ה למשה: במה תרום קרנן של ישראל? ב'כִּי תִשָּׂא', שנאמר 'צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי' (משלי יד, לד)", וכביאור אור החיים, שלשון 'נשיאות ראש', כפי שאמר יוסף 'יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ' (בראשית מ, יג), מלשון מעלה. החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו, בניגוד לקדושה, שהיא בבחינת נשיאת והרמת הראש, כדוגמת שדה עפרון שעליו נאמר 'וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן' (בראשית כג, יז), ודרשו על כך חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה נח): 'קימה היתה לו'. כוונתו היתה שמשה ירים את ראש בני ישראל, לאחר שחטאו בחטא העגל והושפל ראשם.

התורה כתבה שכשיחפוץ לדעת את מספרם ומניינם, שלא יספור אותם, אלא שכל אחד יתן מחצית השקל וכשימנה את השקלים יידע את מנין בני ישראל. ואכן פרשה זו נאמרה לאחר ראש חודש אדר, כדי להשמיע על השקלים, (כביאור חזקוני) שיביאו לתרומת הלשכה כדי לקנות את הקרבנות שיקריבו החל מראש חודש ניסן, מועד הקמת המשכן ואילך.

כפל המילים בפסוק הראשון 'וְנָתְנוּ… בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם' מלמד על שתי המטרות שהיו ל'מחצית השקל', כביאור אלשיך. לשיטתו, היה צורך כפול: א. למנות את בני ישראל, כדי לדעת כמה נחסר ממנינם, שהיה שישים ריבוא, ועל כך כתוב בתחילה 'בִּפְקֹד אֹתָם' שמורה שכך יהיה בעת הפקידה. ב. לתת לכל אחד כופר נפש, על עוון העגל. הקב"ה הורה לאחדם כדי שלא יסתכנו בנגף בספירתם. משמעו של 'בִּפְקֹד אֹתָם' השני שפקידתם עלולה לגרום לנגף, אם תהיה ללא כופר נפש.

התורה הזהירה באופן מיוחד על הנגף, בהקשר למנין בני ישראל, כהסברו של רש"י: "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". הנגף אינו כעונש על עבירה, אלא דבר טבעי, ולכן הצטוו שלא למנות לגולגלות. הם יתנו מחצית השקל, ומשה ימנה את השקלים כדי לדעת את מניינם.

מדוע נותנים מחצית השקל?

ביאורים רבים נכתבו מדוע נותנים 'מחצית השקל'. ניתן למצוא רמז, כפי שביאר הרא"ש, שכתב: "למה ציווה על מחצית השקל, לא פחות ולא יותר? ויש לומר, לפי ש'שקל' עולה בגימטריה 'נפש' (=430) והקב"ה ברחמיו מטה כלפי חסד ומכפר על עוון חצי הנפש, ואם כן היה מחצית השקל כופר פדיון על חצי הנפש".

רש"ר הירש התייחס לענין ה'מחצית', שמלמדת על תרומתו של היחיד, שגם אם תהיה שלמה בתכלית, לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד היא רק מקצת דבר. כדי שפעולתו תהיה שלמה, יש צורך גם בהתמסרות אחרים, שנדרשים לתרום למען הדבר השלם.

התורה מזהירה בפסוק נוסף, 'הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל' (ל, טו), מדוע? על כך ביאר חזקוני, שבתרומה יש גם מרכיב של כפרה. אם יתרמו תרומות שונות זה מזה, הם לא יהיו שווים בכפרה. ומחדד דעת זקנים מבעלי התוספות: "שלא יוכל העשיר לומר: חלקי גדול במקדש יותר ממך".

במצות 'מחצית השקל' נצטוו על תרומה אחידה, לא פחות ולא יותר. למדים אנו מכאן עיקרון חשוב, שלימות ואחדות בעם ישראל ניתן ליצור רק לאחר קביעת אחידות, כדי שלא יתאפשר לאיש להפגין עליונות על פני זולתו.

הפוסט על אחדות ואחידות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פניהם איש אל אחיו

על האופן שבו עמדו הכרובים במשכן ובבית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך מצינו שתי דעות בחז"ל, במסכת בבא בתרא (צט ע"א): "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית". המחלוקת היא, האם פני הכרובים היו כלפי פנים המשכן / בית המקדש או שפניהם היו מופנות זה כלפי זה. חז"ל מנסים לברר את דעתו של כל אחד מהאמוראים, וכך אומרים: "ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת' (דברי הימים ב' ג, יג)? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

בפשטות, ביאור הדברים, 'כשישראל עושים רצונו רצונו של מקום', הם עומדים כשפניהם זה אל זה, שאוהבים זה את זה, לסימן שהקב"ה אוהב את עם ישראל. ואילו 'כשאין ישראל עושים רצונו של מקום', הם מסובבים פניהם אל תוך הבית.

עושים רצונו של מקום

לכרובים היו שני מצבים: א. 'פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה', ב. 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'. רבי יצחק אלחנן ספקטור, (היה רבה של קובנה) הסביר שניתן ללמוד מהכרובים לימוד חשוב לחיינו. על כל אדם לשאוף לפרוש כנפים למעלה, להשתוקק להביט בדרך של רוממות, ולצד זה להביט כל הזמן 'אִישׁ אֶל אָחִיו', לא להפסיק לראות את צרכי הזולת. כשישראל 'פניהם איש אל אחיו', שמפנים דעתם וליבם זה לזה,  כל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, על כך אומרים חז"ל שהם עושים רצונו של מקום. משום שזהו רצון הקב"ה, שנסייע ונגמול חסד איש את רעהו. לעומת זאת, פניהם לבית, שכל אחד חושב רק על עצמו ורואה את צרכי ביתו.

ולא יהיו עמך צריכים זה לזה

ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, שהפעולה שאדם עושה להיטיב עם ה'גשמיות' של הזולת היא היא ה'רוחניות' של עצמו. כדוגמת אדם שבנתינת מעות לעני, שהיא פעולה גשמית, משפיע הוא על הרוחניות שלו. וכך במצוות רבות שבין אדם לחברו.

נכון ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".

בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, האדם החשוב ביותר בעם ישראל, נמצא במקום הקדוש ביותר – בקודש הקדשים, ונושא תפילה קצרה. אם היו מבקשים מאיתנו לחבר את נוסח התפילה הייחודית, מניח שהיינו מתקנים תפילה על רוחניות, על יראת שמים, על לימוד תורה וכיו"ב. אולם הכהן הגדול נושא תפילה, ולא מזכיר במאומה את צרכיו הרוחניים של עם ישראל. כל עיקרה של התפילה מתמקד בבקשות הנוגעות לצרכיהם הגשמיים של כלל ישראל.

מכאן עלינו ללמוד אודות חשיבות המחשבה על צרכיו של הזולת, במה ניתן לסייע, לתמוך ולהתייצב לימינו של הנזקק לכך.

הפוסט עזרה והטבה לזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בחרה התורה לפתוח דוקא בדיני 'עבד עברי'? תשובה לכך אנו קוראים במדרש אגדה בתחילת פרשתנו: "פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקב"ה ונתן להם חירות, לפיכך ציווה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיהו בפרך ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר 'כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ויקרא כה, מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי". עם ישראל, שעבר את "חוויית" העבד, כשהשתעבדו המצרים באבות האומה, יודע להאריך את היחס והרגישות כלפי עבד.

חוק יסוד כבוד האדם וחרותו

התורה מורה לנו לגלות אמפתיה מיוחדת לאוכלוסיית החלשים בחברה. פסוקים רבים (ובהם גם בפרשתנו) מצווים על צדקה לעניים, יחס מיוחד למצבם השברירי של היתומים והאלמנות, כמו גם רגישות למעמדו של הגר ועוד.

לפני כעשור התקבל בכנסת חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, שנועד להגן על חייו, גופו וכבודו של אדם. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם".

התבוננות בפרשת השבוע מראה שהתורה (להבדיל) כתבה זאת כבר לפני אלפי שנים, והתייחסה לכך באופן מיוחד.

אם היו שואלים אותנו, באשר להמלצתנו, מה ואיך להעניש גנב שנתפס, ואין לו כסף לשלם עבור גניבתו. מה היינו מייעצים, מה יעשה כדי לשלם? כיצד להעניש אותו על מעשהו החמור?

התורה מאמינה שכל אדם ביסודו הוא טוב, אלא שמעד באופן נקודתי. ועל כן בניגוד למקובל כיום, להושיב גנב בבית הסוהר, מציעה התורה הצעה מהפכנית: למכור אותו לעבד, ובפדיון המכירה לשלם את הגניבה. במבט ראשון חוק זה שולל את חירותו של האדם. אולם העמקה והתבוננות בהוראות התורה מלמדת, שלא זו בלבד שאינו נוגד את חוק 'יסוד כבוד האדם וחירותו', הרי שמכירתו לעבד עברי רק תיטיב אתו. מומחים רבים בדורנו, בפרט המבינים בקרימינולוגיה (=חקר ההתנהגות הפלילית) מודים שבבית הסוהר פוגש האסיר גנבים נוספים ולומד מהם דרכים יעילות יותר לגניבה. וכך כשייצא מבית האסורים יהיה "מקצועי" יותר בתחומו. בתי כלא רבים משמשים ל"פקולטה לפשע".

אז מדוע התורה מציעה זאת?

תכנית שיקום – עבד עברי

שלילת החופש אינה עונש לגנב, אלא תיקון העוול שגרם. יש כאן תיקון כלפי שניים: א) בעל החפץ שנגנב, שמקבל את כספו. ב) הגנב, שזוכה ל'תכנית שיקום' מהפכנית, שבראשה אימוץ הגנב במשפחה אומנת, שאנשיה יתייחסו אליו בכבוד ולא ישפילו אותו. בעליו צריך לפרנס גם את משפחתו, שנותרה בבית ללא משענת ומקור הכנסה. התורה מגבילה את בעל העבד, מה מותר להורות לו לעשות ומה אסור. העבד לא יעשה עבודות שיש בהן משום ביזיון כפי שכותב הרמב"ם בהלכות עבדים (פרק א הלכה ו):

"כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה… לא יאמר לו: חפור מקום זה, והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור".

כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ

התורה מסכמת את חייו של העבד אצל אדונו במילים 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ' (דברים טו, טז), ומבארים זאת חז"ל במסכת קידושין (דף כ ע"א): "עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן".

עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ועל כן חלה על הבעלים החובה לספק לו זכויות סוציאליות, ובהן: איסור להשפיל את העבד. אין לקרוא לו בשם 'עבד', בדרך בזיון, לא להטיל עליו עבודות ללא הגבלה בזמן או בהספק נדרש.

התורה מתנגדת לעבדות ולשעבוד יהודי. ניתן לסכם את היחס לעבד, כפי שאמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".

הפוסט כבוד האדם וחרותו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ויהפך לדם יאוריהם

נשאלת השאלה, מדוע שלוש המכות הראשונות הוכו רק על ידי אהרון, ולא על ידי משה רבינו?

מבארים חז"ל במדרש רבה (ט, י): "אמר רבי תנחום: למה לא לקו המים ע"י משה? אמר לו הקב"ה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור אינו דין שילקו על ידך, חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן". הסבר דומה מצינו לפשר הכאת הכינים על ידי אהרון, "אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן" (מדרש רבה י, ז).

מפרשה זו למדנו שלא ראוי להיות כפוי טובה כלפי מי שעשה טובה, כהגדרת חז"ל: "בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא" (ב"ק צב ע"ב), בתרגום: 'בור ששתית ממנו – אל תזרוק לתוכו אבן'.

שרשה של הכרת הטוב

'הכרת הטוב' הינה פעולה פשוטה וטבעית. הנהנה מחברו נעשה אסיר תודה לנותן ומודה לו על שסייע בידו. העזרה יכולה להתבטא בדבר חומרי, כהשאלת חפץ או הלוואת כסף כמו גם בנתינת עצה או יחס טוב, שגם עליהם מביעים בתודה, מעין תשלום רגשי.

'הכרת הטוב' הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה, כפי שמצינו שבתוכחת שליחו של יוסף לאחים על 'שגנבו' את גביע הכסף (סוף פרשת וישב), הוא לא טוען על עצם הגניבה, אלא שאל אותם "למה שלמתם רעה תחת טובה" (בראשית מד, ד). השליח חש שטבעי וברור שאין להשיב רעה למי שגמל טוב, ועל כך היתה תביעתו כלפי האחים.

הרב דסלר ב'מכתב מאליהו' (ח"א עמוד 46) מבאר ש'הכרת הטוב' נובעת מ'כח הנתינה'. הנותן אינו חפץ במתנות חינם, שאיפתו היא רק לתת ולהעניק. לכן, כאשר נעשית לו טובה, הוא מרגיש רצון לשלם עבורה, ואם לא יוכל לעשות זאת, ליבו ירגיש בחובת התשלומים, וזו נקראת 'הודיה'.

ראוי לציין שהמידה ההפוכה מ'הכרת הטוב' הינה כפיות טובה. על גנותה למדנו מדברי ספר 'החינוך', שכותב בבואו לבאר את מצוות כיבוד הורים (עשה לג): "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים".

הכרת הטוב כלפי דומם

החידוש בפרשתנו, שהחיוב להכיר טובה, אינו רק ביחס לזולת, לבני אדם, אלא גם כלפי דומם. מדוע?

משום שכפיות טובה ביחס לדומם עשויה לגרום לקהות חושים ועלולה להביא לכפיות טובה גם ביחס לזולת.

מסיבה זו משימת הכאת היאור והעפר הוטלה על אהרון ולא על משה. בציווי שאהרון יכה את היאור, כמו גם את עפר מצרים, התחדש שגם כשיש צורך למלא את ציווי ה' ומדובר בשליחות שמטרתה קידוש כלל עולמי ע"י שינוי הטבע, גם אז, אין האדם רשאי להיות כפוי טובה.

יסוד 'הכרת הטוב' הוא להרבות חיבה ורעות בעם ישראל בכלל ובין איש לרעהו ולאשתו בפרט. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך (משלי כז, יט): "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". מכאן, חשיבותה של 'הכרת הטוב'.

הפוסט הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בצעירותו גדל משה אצל פרעה מלך מצרים, ועל יציאתו מהארמון אנו קוראים בפרשתנו "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא). בין אם היה בן חמש שנים כדעת הכתב והקבלה, ובין אם ננקוט כדעת חז"ל במדרש רבה (א, כז), שהיה בן עשרים או ארבעים, התורה מלמדת בפסוקים אלו שמשה רבינו היה מיוחד במידות טובות וביחס מיוחד לזולת.

וירא בסבלותם

משה לא סתם ראה את סבלם. חז"ל מתארים באריכות במדרש שמות רבה (א, כז) כיצד היה מסייע להם מבחינה פיזית והיה עושה עמהם את העבודות הקשות והמפרכות: "מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו, והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב 'וירא ה' כי סר לראות' (לקמן ג, ד), ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".

הסבא מקלם, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט ומראשי תנועת המוסר, כותב בספרו 'חכמה ומוסר' שבשונה ממרבית האנשים, שמשתתפים בצערו של הזולת לזמן קצר, ולאחר מכן "ממשיכים בעסקיהם" וחוזרים לשגרת יומם, משה חש וראה כל העת את סבלם של בני ישראל, ודאג על שעבודם. כפי שמבאר רש"י על המילים 'וירא בסבלותם': 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. הוא יכל להתעלם, בפרט שהיה זה לאחר שפרעה מינה אותו לאחראי על ביתו (כביאור רש"י על המילים 'ויגדל משה'), אך לא זו בלבד שלא עשה כן, אלא התמיד בדאגתו עליהם.

מהנהגתו זו של משה לומדים אנו הוראה למעשה, כפי שמצינו בפסיקתא זוטרתא: "משה רבינו, אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן: 'הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור' (אבות פ"ב מ"ד), שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו".

ויצא אל אחיו

התורה מדגישה את הנהגתו המיוחדת של משה בשלוש מילים נוספות, 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו'. הרמב"ן מבאר שהמילה 'אֶחָיו' מורה שלאחר שאמרו לו למשה שהוא יהודי, ביקש לצאת אל אחיו היהודים ולהכירם.

ומוסיף המלבי"ם שהתורה ביקשה ללמד במילים אלו על מידותיו של משה, שכבר מנעוריו היו בו מעלות רבות. משה גדל בבית מלך והיה במעמד מרומם, לצד אחיו שהיו בתכלית השפלות. גם כשהגיע למעמד בכיר, משה לא הסתיר פניו מאחיו, אלא יצא אליהם מצד שהם אחיו. בניגוד לאופיים של מנהיגים רבים, שלאחר שעלו לגדולה התרחקו מאחיהם העניים המושפלים. מסירותו זו כלל לא היתה פשוטה. היא גרמה לו לברוח מארץ מצרים, עד שהגיע לגלות למדין.

נושא בעול עם עמו

בהמשך הפרשה אנו מוצאים שמשה נוהג כך כדרך חיים, הוא לא נשאר להשתקע בארץ מדין. הוא הסביר לחותנו ששב למצרים, משום הצורך להיות עם בני ישראל בשעותיהם הקשות בגלות (ד, יח). משה נטל את אשתו וילדיו ונפרד מחותנו על מנת לשוב למצרים, כפי שכתוב "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" (ד, כ).

הרמב"ן מבאר שבתחילה התכוון משה להשאיר את אשתו וילדיו במדין ולשוב לבד למצרים רק לזמן קצר, מבלי שיכירו אותו. אולם מששמע את הוראת הקב"ה שאמר לו 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם', כלומר קום צא מארץ זו, ושוב למצרים מבלי לחשוש, 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', שינה את תכניותיו. משה הבין שעליו להיות שם עד שיוציא את בני ישראל, ועל כן לקח את אשתו ובניו אתו למצרים.

היה זה מעשה משמעותי מאד כלפי בני ישראל, הוא ביטא תקווה. למרות שמשה היה בן חורין וישב בשלווה עם משפחתו במדין, הביא אותם עימו למצרים. צעד זה הפיח בהם אמונה שאכן הגאולה קרובה לבוא.

הרי לנו דמות אידיאלית של מנהיג, שנושא בעול עם עמו. עוזב את ארמון המלוכה, מקום השפע והעונג "ויורד אל העם" על מנת להזדהות ולהיות עם אנשיו בשטח.

אין ספק שנוכחותו של משה תרמה רבות להרמת המוראל הירוד בקרב בני ישראל שעבדו בפרך. זו דמותו האידיאלית של המנהיג בעם ישראל.

ניתן לקבל עדכון קבוע, בכל עת שעולה מאמר, בקבוצה שקטה בוואטסאפ, בקישור

https://chat.whatsapp.com/HhZqHgHlPHz2I7nzvnqeJk

הפוסט נושא בעול עם חברו – משה רבינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בשיא דבריו הזכיר יהודה כמה פעמים את רעת אביו שעלולה להתרחש, וגרם ליוסף להתרגש. לא היתה זו הפעם הראשונה שרגשות יוסף צפים ועולים בשיח עם אחיו. לראשונה התפעמה רוחו כששמע את אחיו אומרים 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ' (מב, כא) ובעקבות הדברים 'וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם' (מב, כד).

פעם נוספת מצינו כשהביאו את המנחה, כפי שכתוב 'וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה, וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם' (מג, ל-לא).

אולם בשיח זה, התמלא עליהם רחמים ובניגוד לפעמים הקודמות, לא הסב מעליהם, או התבודד בחדרו לבכות. כעת לא הסתיר מהם יוסף את בכיו. מששמע יוסף אודות צערו של אביו, לא יכול היה להתאפק עוד, ליבו נהפך בקרבו, כפי שכותבת התורה 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק' (מה, א).

הוציאו כל איש מעלי

במעמד זה נכחו אנשים רבים מבית פרעה ומהמצרים ולמרות שֶׁצֶף הרגשות שעמד להתפרץ, ועל אף שלא יכל להתאפק, היה חשוב לו דבר אחד – 'וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו'. יוסף עמד על כך שיתגלה לאחיו בפורום מצומצם, של האחים בלבד, ועל כן 'וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'.

ההתנהגות האצילית של יוסף גבלה במסירות נפש עצומה, כפי שאומרים חז"ל במדרש תנחומא: "אמר רבי שמואל בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו. ולמה אמר: 'הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'? אלא כך אמר יוסף בלבו: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים".

יוסף עצר עצמו וכבש את רגשותיו. הוא הצליח להתאפק עוד רגע קט, לפני שהתוודע אל אחיו, והמתין עד שאחרון המצרים יצא מהחדר, מדוע? ביאר רש"י: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים ניצבים ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם".

מתוך ההלם שבהתוודעות והבושה שתבוא בעקבותיה, עלולים היו האחים להרוג את יוסף. הוא היה מודע לכך, ובכל זאת לקח סיכון זה על עצמו. יוסף היה מוכן להסתכן באובדן חייו, באובדן התקווה לראות את אביו ואפילו לגרום לאחיו להיכשל באיסור חמור של רצח, חלילה, ובלבד שלא לבייש את אחיו בפני המצרים. מידה נעלה זו היתה כה מושרשת בליבו של יוסף, עד שהצליח לבלום את סערת רגשותיו לזמן נוסף ורק אז, לאחר שעזב אחרון המצרים את החדר, קרא בקול: "אני יוסף אחיכם…".

אני יוסף שמכרתם אותי מצרימה

את יחסו הרגיש לאחיו ואהבתו אליהם ניתן לראות גם בהתגלות ה"מדורגת" לאחיו. לאחר שאמר להם 'אֲנִי יוֹסֵף' (פסוק ג), שב בפסוק שאחריו ואמר שוב: 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה'. מדוע חזר שנית על אמירתו? מדוע לא אמר להם את התוספת 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם…' בהתגלותו אליהם בפסוק הקודם, סמוך לאמירתו 'אֲנִי יוֹסֵף'?

מבאר אור החיים שלאחר שאמר להם בפסוק הקודם 'אֲנִי יוֹסֵף', ראה יוסף שאינם מגיבים ולא מתייחסים לדבריו. יוסף חשש לשני דברים: א. שפחדו ממנו, עד שלא יכלו להשיב מהבושה, כמו גנב שנתפס. ב. שהם לא מאמינים לו שהוא יוסף. כנגד שני חששות אלו אמר להם בפסוק זה: א. אל תחששו, כי 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם', מתנהג אני אתכם במידת האחווה, כאילו לא אירע דבר. בפסוק זה הוסיף את המילה 'אֲחִיכֶם', להדגיש שגם בזמן המכירה לא הפסיק לחוש אחוה כלפיהם. ב. כדי לאמת שהוא אכן יוסף, אמר להם 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה', יוסף נתן להם סימן מובהק שהוא יוסף, שהרי לאחר ששיתפו את השכינה, איש מלבדם לא ידע על המכירה.

כך, מגלה לנו התורה, מסכת שלימה ומופלאה של רגישות לזולת, לצד זהירות מפני הלבנת פנים ברבים.

הפוסט כדי שלא לבייש הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

משמתו שני בניו, לא רצה יהודה שבנו השלישי יתחתן עם תמר ועל כן אמר לה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (לח, יא). לאחר תקופה ארוכה "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ", ובתגובה לכך קבע יהודה את גזר דינה בנחרצות ואמר: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

בשלב זה יכלה תמר לעשות את המובן והמתבקש מבחינתה, לחשוף ברבים את הסוד שהיה עד כה ידוע רק לה, ממי היא מעוברת. אין ספק שלגילוי זה (אם היה קורה) היו השלכות רבות וידיעה זו יכלה להיות מרעישה, אולם תמר לא נהגה כך. במקום זאת, "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". מדוע שלחה לו סימנים, ולא אמרה לו במפורש שמעוברת ממנו? משיב על כך רש"י שתמר לא רצתה להלבין את פניו ולומר לו במפורש: ממך אני מעוברת. היא חשבה לעצמה, שאם הוא יודה מעצמו מוטב, ואם לא, אזי ישרפו אותה. ובכל מקרה, החליטה שלא תלבין את פניו.

המעשה האצילי של תמר היווה השראה לדורות ולימוד, כפי שמצינו מעשה נוסף שאירע שנים רבות לאחר מכן. חז"ל במסכת כתובות (סז ע"ב) מספרים: "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, (=בשכנותו של מר עוקבא היה גר עני), דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא (=והיה רגיל מר עוקבא לתת לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו). יום אחד אמר: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא (=יום אחד אמר העני לעצמו: אלך לראות מי האדם שעושה לי טובה זו). ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא אתיא דביתהו בהדיה (=באותו יום התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש ובאה אשתו עמו, לתת את הצדקה לשכנם העני). כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו (=כשראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם). רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא (=מר עוקבא ורעייתו ברחו ממנו ונכנסו לתנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום).

בבואה לחפש מקור למסירות נפשם של מר עוקבא ואשתו, מציינת הגמרא את הנהגתה של תמר, כפי שאנו קוראים בפרשתנו. וכך כותבת הגמרא: "אמר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר, דכתיב 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה…'".

את מאמר חז"ל זה מבאר רבי יהודה לייב חסמן בספרו 'אור יהל' (ח"ג פרשת ויגש) תוך שמדייק מהלשון, שלא כתובה הוראה כדוגמת 'מוכרח', או 'מחויב', אלא 'נוח לו לאדם'. דומה הדבר לאדם שלפניו שני כבשנים, אחד גדול ואחד קטן ממנו, ועליו לעבור באחד מהם. בודאי יעדיף לבחור בקטן יותר, שבו סכנתו פחותה. חז"ל מחדשים בסיפור זה ש'להלבין פני חברו ברבים' הוא כבשן אש גדול בהרבה מכבשן האש (האמיתי) שלפניו, ולכן 'נוח לו להפיל עצמו לכבשן האש…'. זה קל יותר מלהלבין פני חברו ברבים.

חז"ל מלמדים אותנו עד כמה חמורה הלבנת פני הזולת, נוח לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר להישרף באש הגדולה של הגיהנם.

הפוסט אל ילבין פני חברו ברבים – לפרשת וישב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בשעה זו היה אברהם אבינו במצב אונן, שדינו שפטור מקיום מצוות, כדי שיתעסק במת לקוברו בהקדם ככל האפשר. הנהגות מיוחדות היו לו לאברהם, וגם בשעה קשה זו, למרות צערו הרב, לא הראה זאת ברבים, כפי שמבאר רש"ר הירש, שלומדים זאת מהאות כ' הקטנה שבפסוק "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". גם באבלו הכבד הקפיד אברהם אבינו על כל פעולה שעשה. בעל הטורים מבאר מדוע "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ" (יט, ג), משום שאסור לספר בפני המת, כדברי חז"ל "אין אומרין בפני המת, אלא דבריו של מת" (ברכות ג ע"ב).

המשא ומתן היה בהכנעה

גם בהתנהלות המשא ומתן מצינו הקפדה על הנהגה זו. אברהם נהג כפי שהיה מקובל, שיחיד עומד בעת שמדבר בפני רבים. הוא אמר: 'גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם', ומשסיים לדבר ישב במקומו, וענו לו בני חת: 'שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה', וכשרצה לדבר פעם נוספת, עמד שנית כפי שכתוב: 'וַיָּקָם אַבְרָהָם', ומוסיף על כך הנצי"ב מוולוז'ין שהתורה מדגישה שעשה זאת, על אף שהיה לו קשה להיפרד משרה ולעצור את הספדו עליה.

הדיבור עם בני חת היה קשה עבורו וחרף הקושי, דיבר איתם אברהם בהכנעה ובנימוס, ואמר להם "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם", וכדברי מדרש אגדה: "אמר להם: אם תרצו אהיה כגר, ואם לאו אהיה כתושב". ומוסיף רש"י שאם ייחשב כתושב, יטול את החלקה בדין, שהרי הקב"ה הבטיח לו "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (לעיל יב, ז).

הם השיבו לו "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (כג, ו) ולפי ביאור רשב"ם ענו לו שבתור נשיא (ולא גר ותושב), אין הוא צריך לקנות, אלא 'בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר', במקום שבו קוברים את שרי הארץ יכול הוא לקבור. ועל כך ביקש אברהם להחזיק טובה ולהודות על שניאותו לתת אחוזת קבר לגר כמוהו והשתחווה להם. ומוסיף האלשיך, משראה אברהם שיכולים להתקומם ההמון על ביטול הנימוס, אמר בלבו: אם אשתחוה רק לבני חת, שהם אילי הארץ להחזיק להם טובת ההודאה, יקפידו ההמון ויתקוממו, ועל כן בחכמתו הרבה בתנועת ההשתחויה החל כלפי עם הארץ וסיים בבני חת, כעושה מהם עיקר, ולכן כתוב "וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת" (כג, ז).

 הפגישה עם עפרון

המשך המשא ומתן היה עם עפרון, שבזכות אברהם עלה לגדולה באותו יום (רש"י פסוק י'). למרות שאברהם ביקש רק את המערה, מתוך כוונה שהשדה ישאר לעפרון, עפ"י הטור עפרון נהג בערמה והשיב לו שימכור גם את השדה, להעלות את שוויה בסכום נוסף, בטענה שלא יתכן שלאדם נכבד כאברהם תהיה רק מערה, ללא אחוזת קבר ושדה, ולכן אמר לו "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ" (כג, יא).

וגם בתגובה להסכמת עפרון אנו מוצאים את ענוותנותו של אברהם, "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ" (כג, יב). ומבאר הספורנו שעשה זאת, להודות לו על שניאות לבקשתו והסכים למלא את שאלתו. אברהם הודה למרות שהבין את כוונתו של עפרון שכשנקב בסכום 'אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל' הוא מתכוון לקבל את מלוא התמורה, ואין בדעתו לתת את השדה בחינם. ועל כך אמרו חז"ל במדרש אגדה: "כל עפרון שבפרשה זו מלא חוץ מן… 'וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן', שהוא חסר וי"ו, ולמה? מפני שהיה אברהם שוקל את הכסף לעפרון, ועפרון היה גונב הכספים, ולפיכך חסר וי"ו", והוסיפו במדרש שכל טוב: "מכאן אמרו רבותינו: שהרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושין, שהרי עפרון אמר לתת השדה לאברהם במתנה, ואחר כך העלה אותו בדמים יקרים".

שורש התנהגותו של אברהם אבינו

הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"ד עמוד 245) סובר שקבורת שרה היה הניסיון הגדול ביותר בחיי אברהם, ששב מהעקידה וכשביקש לקבור את שרה מצא מקום לקברה בדמים מרובים. למרות שהחיתים שישבו בארץ ידעו שהארץ ניתנה לו (עיין רמב"ן כג, ד), השתמטו בתחילה מלהקנות לו אחוזת קבר. וכותב הרב דסלר: "והנה שעת אבלות היתה לו ומתו מוטל לפניו, עת מספד ובכי, ואף על פי כן הבליג על צערו והתנהג עם בני חת הללו בדרך ארץ למופת, כי כלל גדול בדרך ארץ: מפני שאני בצער לא צריך השני לסבול. ואף שידע את כוונותיהם דיבר אליהם בכבוד רב והשתחוה להם פעמיים… אברהם אבינו התנהג עמהם בדרך ארץ כזו מפני שהכיר את החיוב וההכרח להתנהג ככה".

המשגיח רבי חיים פרידלנדר זצ"ל בספרו שפתי חיים משווה בין שני ניגודים, בין אברהם אבינו, כפי שהתנהג בשעתו המורכבת, כשמתו מוטל לפניו, לבין עפרון שניצל את המצב הקשה של אברהם להרויח עוד רווח גשמי וחומרי, במקום להתקרב אליו ולהתרומם מעט בהיבט הרוחני, ממעשה חסד.

אברהם פעל בקבורת שרה מתוך סבלנות ודרך ארץ ובשיקול דעת, ולרגע לא סטה מדרך זו. מסיבה זו לא בדק אליעזר עבד אברהם את האשה המיועדת ליצחק בענייני אמונה, שכן חיזוק באמונה בהקב"ה יכולה היא לקבל מיצחק בבוא הזמן. אליעזר בדק עד כמה האשה המיועדת ליצחק תהיה בעלת חסד. חסד מרומם את האדם ומביא אותו להתבטלות מוחלטת כלפי הזולת.

הפוסט  מידותיו של אברהם אבינו בקבורת שרה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ספר זה הוא נאומו האחרון של משה, צוואתו הרוחנית הגדולה של מנהיג גדול, שנפרד מן העם בערבות מואב. אחת מבקשותיו של משה מן העם, בפתח דבריו היא: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק".

אומר להם משה: עוד מעט תיכנסו לארץ ישראל ולא אהיה עמכם, ובעזרת ה' תקימו מדינה משלכם. כדי להבטיח שנסיון בניית הארץ יצליח, תניחו בתשתית חברתכם את ה"שמוע בין אחיכם". כלומר, תחנכו עצמכם כבר בתחילת הדרך לשמוע ולהקשיב איש לרעהו כי זה דבר חיוני מאוד לבניית חברה מתוקנת.

משה הכיר היטב את אופי האדם ה"לא מקשיב" וה"לא מתחשב בזולת". כמה פעמים אמרנו לחבר "שמענו אותך כבר", 'שמענו' – בלשון עבר, ועכשיו אוטמים את האזניים?

המשנה במסכת אבות אומרת: "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", גם כשליבך אינו מחבב את פלוני ומעשיו אינם ראויים בעיניך, גם אז עליך לקבלו בספר פנים יפות  ומסבירות, להתייחס אליו ולשמוע את דבריו.

מקווים כולנו שיגיע משיח צדקנו במהרה, אולם אם לא יגיע, במוצאי שבת נציין את תשעה באב, יום בו נחרב בית מקדש הראשון לפני כ-2500 שנה ע"י הצבא הבבלי בראשות נבוכדנצאר, וכעבור כ- 500 שנים נחרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם.

כמה מצער שדווקא בימים אלו בהם עלינו להיות מאוחדים ומלוכדים, גובר יצר הפילוג והפירוד.

הגורל המשותף לכולנו מחייב להניח את הקטנוניות המאיימת להרחיב ולהגדיל את השסע ולעשות הכל כדי לכבד איש את רעהו.

גם אם לא מסכימים, אפשר וצריך להקשיב, להבין ולכבד. חובה עלינו להתאחד ולהתקרב איש אל רעהו ולחזק את תחושת הערבות ההדדית.

סבר פנים יפות

הפוסט סבר פנים יפות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לעומת זאת, בסוף ספר דברים מתוארת פטירתו של משה רבנו במילים "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (דברים לד, ח). השינוי הבולט – לא כתובה המילה "כל". האבל על אהרון כלל את כולם ובאבלו כתובה המילה "כל", הואיל ואהרון השכין שלום בין כולם, בניגוד למשה, שאצלו לא כולם בכו והתאבלו.

רואים אנו שדרך הנהגת האדם צריכה להיות מכוונת למטרת שלום, כפי שעשה אהרון.

הלל הזקן משרטט את הדרך האידיאלית, בה צריך לנהוג האדם, וכך אמר: "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (אבות פרק א משנה יב). לשיטת הלל לא די לאהוב שלום, אלא יש לרדוף אחריו. שלום אינו מושג מאליו, יש להתאמץ רבות להשיגו.

בפרשתנו מצינו את אחד ממאפייני השלום, הלא היא האחדות. כשהגיעו בני ישראל במהלך מסעם במדבר למצב שבו לא היו מים לשתות, היתה תגובת העם נזעמת מאד (כ, י) כפי שכתוב "ויקהלו על משה ואהרן". בני ישראל התנפלו על משה בתלונות על הצימאון שנגרם להם מהמחסור במים.

בניסיון לחלץ את משה ממצב זה, הורה לו הקב"ה: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך" (פסוק ח') כלומר, דבר ראשון שצריך לעשות – לאחד את העם, להקהיל אותו לחטיבה אחת. מהי הטכניקה, איך עושים זאת? "קח את המטה", כלומר את מטה ההנהגה. השתמש בסמכות שהמטה מקנה לך, על מנת להקהיל את העדה ולאחד את העם.

איך מטיפים לאחדות? התשובה לכך: "אתה ואהרון אחיך", כשהעם יראה שאתה – משה ואהרון אחיך מנהיגים את העם במטה אחד, ללא מריבות, אלא מתוך אחדות ואהבת אחים למרות הבדלי האופי שביניכם, זו דוגמא חיה, כיצד מנהיג צריך להתנהג.

הפוסט גדולת השלום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל אומרים על הפסוק "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ", על אשתו של און בן פלת, שהיה מעורב במחלוקת קורח והיא הצילה אותו לפני שכמעט בלעה אותו האדמה. את המשך הפסוק 'וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ' דורשים חז"ל על אשתו של קרח (סנהדרין קי ע"א).

אשתו של און השקתה את בעלה יין עד שהשתכר, השכיבתו במיטה וישבה בפתח הבית כששערות ראשה פרועות. מי שבא לקחת את בעלה, ראה אותה וחזר לאחוריו, וכך ניצל.

הרי לנו שתי נשים, שפעלו באופן דומה, אך הביאו לשתי תוצאות שונות ונוגדיות, אשתו של און בן פלת הצילה אותו, לעומת אשתו של קרח שגרמה למותו. ואומר רבינו בחיי על אשת קורח: היא פיתתו ובעצתה בא כנגד משה והיתה סיבת כל המחלוקת, ו"רבים חללים הפילה".

איזו חכמה מיוחדת היתה מונחת במעשיה של אשתו של און? איזה מעשה מיוחד היא עשתה? בסך הכל, נתנה לו לשתות יין משובח, וסייעה בידו לשכב על מיטתו, כדי שישן טוב, וכך הרוויחה "זמן גורלי", שלא הלך איתם, כשקרח ועדתו נבלעו באדמה, והוא ניצל בעולם הזה וגם מאיבוד חלקו לעולם הבא. אך מדוע ציינו חז"ל באופן מיוחד את המעשה שלה? מה המיוחד בו?

אם נתבונן בשיחה ביניהם, כפי שמתארים חז"ל, ניווכח שכלל לא היתה פשוטה. חז"ל אומרים שביניהם התנהל דיון, אשת און אמרה לו: מה אתה מרוויח מכל הסיפור, עכשיו אתה בסך הכל במעמד סגן, וגם כשקרח יהיה כהן גדול ישאירו אותך במעמד דומה, אז מדוע אתה נכנס לעובי הקורה? לא תרוויח כלום מכך.

מבאר רבי חיים שמואלביץ יסוד אדיר, שיסייע להבין. בשעת מחלוקת, בלהט האש, אדם "מאבד את הראש" ואינו מסוגל לחשב לעצמו חשבון פשוט ברמה של "אחד ועוד אחד שווה שתים", הוא נמצא בלהט הויכוח ואחוז בסערת רגשות. אין לו שיקול דעת שקול ומאוזן.

אשתו של און בן פלת הצליחה לגרום לו שגם בלהט הויכוח הוא עצר וחשב על טיעוניה. היא הצליחה להשפיע עליו שיחשוב מחדש, וישקול את צעדיו בהתאם, על אף שהיה זה בעיצומו של ויכוח סוער. זו חכמה גדולה, ועל כך זכתה אשת און בן פלת לתשבחות, על המעשה המיוחד שלה.

הפוסט מחשב מסלול מחדש הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

השבוע אמר לי החברותא שלי: היום אנו מציינים אירוע היסטורי. התחלתי להעביר בראשי את האירועים של השבוע, יארצייטים, ימי הולדת וזיכרון, ולא עלה במוחי אירוע היסטורי מיוחד. שאלתי אותו: מה כוונתו, ולאיזה אירוע היסטורי הוא מכוון. ענה לי החברותא: השבוע סיימנו מחצית ממסכת יבמות. במילים אחרות, חצי ממסכת יבמות בידינו !!!

באותו רגע חשבתי לעצמי שני דברים: א. לגופם של דברים, אודות משמעות סיום מחצית ממסכת יבמות. מסכת שעוסקת בענייני צרות, וצרות של צרות (במובן הצר ויש שיאמרו ה"רחב" של המילה…) והסתעפויות משפחתיות רבות. הזדמנות טובה לעודד את מי שממשיך ומתמיד במסגרת המפעל האדיר "דף יומי", גם לאחר ה"חגיגה" של סדר מועד…, בדגש על המפנים זמן ללימוד לאחר יום עבודה עמוס ומפרך. להם ולשכמותם אני אומר: ראו, חצי מסכת כבר בידינו, אנו בחצי הדרך לכיבוש הפסגה.

ב. מעבר לדברים עצמם, חשבתי על מעלותיה ויתרונותיה של החברותא, שכן ההארה / הערה שאמר החברותא שלי אינה תגלית מיוחדת או נדירה, אלא חשיפת מציאות שלא שמתי אליה לב. וזה יתרונה של החברותא, שבן הזוג מאיר את עיני רעהו באמצעות הארות, כמו גם מעורר באמצעות הערות. וכבר עמדו חז"ל על מעלת הלימוד בחברותא באמרם: "הסכת – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות סג ע"ב).

מהי 'חבורה'? מיעוטה של חבורה – שנים, שיושבים ולומדים. מקורה של המילה 'חברותא' בשפה הארמית ופירושה 'חברות', שמעידה על הפריה הדדית של איש לרעהו תוך כדי לימוד. ללמידה באמצעות חברותא ערך רב הן לימודי והן ערך קוגניטיבי, שנוצר בעיקר באמצעות משא ומתן בין שני הלומדים.

הבה נתבונן בדברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה פרק ו) שכותב: "וזה שיהיה קנין התורה בחבורה, שעל ידי חבורה קונה השכל הנבדל, ואין דומה אל החכמה שהוא מתחכם מעצמו…, רק השכל שהוא נקנה בחבורה השכל הזה נבדל לגמרי מן הגוף".

שנים היושבים ולומדים תורה יכולים להגיע בלימודם ל'שכל הנבדל', הישג כביר שהיחיד אינו יכול להשיגו. מה עושה את ההבדל בין לימוד תורה של יחיד לבין לימוד תורה בשנים? המבדיל ביניהם הוא הדיבור, שמסייע להוציא את המחשבה מהכח אל הפועל, ולהביאה לידי ביטוי.

זכורני, לפני כמה שנים ארגנתי סיור להכרת 'עולמה של תורה' עבור הקורס היוקרתי ביותר במערכת הביטחון, לקצינים בכירים (ברמת תת אלוף / תת ניצב) מכל זרועות הביטחון צה"ל, משטרה, שב"כ והמוסד. הבאתי אותם לישיבת חברון המעטירה, לאחר סיור בבית המדרש ולימוד קצר בחברותות, לצורך "טעימה קלה", נערכה שיחת סיכום עם ראש הישיבה, ובה הביעו המשתתפים תמיהה ופליאה על שיטת הלימוד, ויותר מכך, על העובדה שבמהלך הסדר נוכחים בבית המדרש לכל היותר חמישה "אנשי צוות" – רמי"ם / משיבים, ומאות התלמידים קונים את מרבית לימודם באמצעות החברותות, ב"הפריה הדדית".

אכן זה כוחנו, זו גדולתנו. זר לא יבין זאת.

נסיים בהסברו של רש"י למשנה באבות (פ"ו מ"ו) העוסקת במ"ח קנייני תורה. אחד מארבעים ושמונה הקניינים שבהם נקנית התורה, הוא 'עריכת שפתים'. מבאר רש"י: "שאינו מגמגם בדברי תורה, אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה, דאין דברי תורה מתקימין אלא בהוצאת הפה".

הזדמנות טובה להתחבר לחברותא, שכן אמרו חז"ל כמסקנה מסיפורו המפורסם של חוני המעגל: "אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא" (תענית כג ע"א).

הפוסט או חברותא, או… הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י מציין פרט חשוב וכותב על המילה וַיַּנִּיחֻהוּ – "לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד". אירוע חמור זה התרחש בסמוך למקרה קשה אחר, המכונה בשם 'המקושש', שעליו אנו קוראים בספר במדבר (טו, לד), ומסביר רש"י שלא הכניסו את שניהם לתא אחד בבית המאסר, אלא שמו אותם בשני תאים נפרדים. מדוע?

מבאר שפתי חכמים (בפרקנו) "מקלל – לא היו יודעין שהוא במיתה, ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד ימיתוהו". אם היו מכניסים את המקלל לתא אחד עם המקושש, היה המקלל, שדינו טרם הוכרע והוברר, חושב שגזר דינו זהה לזה של המקושש, שנפסק דינו למיתה. כדי שלא לצער את המקלל הכניסו אותו לתא נפרד בבית המאסר. אנו עדים לרגישותה של התורה לסבלו של היחיד. המקלל, שעשה מעשה חמור, אינו "צדיק גדול", עליו להיענש בחומרה. עם זאת, מבינה התורה שעלינו להיות רגישים לסבלו ולצערו ולא לגרום לו ליסורים מיותרים נוספים.

את מרבית המקורות באיסור לצער את הזולת מוצאים אנו ב"חוליות" החלשות שבחברה, אלמנה, יתומים, גרים ועוד. שמטבעם רגישים יותר, פעמים רבות חלשים וחסרי "חוט שדרה", שנוטים בנקל ליפול לעצבות או לקשיים. כלפיהם הזהירות נדרשת שבעתיים.

במגילת אסתר מסופר שמרדכי ואסתר תיקנו לצום שלושה ימים, שאחד מהם היה בליל הסדר וכתוצאה מכך לא קיימו באותה שנה את מצות עשה של אכילת מצה, וכל זאת כדי לבטל את גזירת המן – "להשמיד, להרוג ולאבד". שאל מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי זצ"ל מדוע הם תיקנו את התענית לחודש ניסן, הרי הגזירה היתה להשמיד בחודש אדר בשנה הבאה? מדוע לא דחו את התענית לאחר הפסח, הלא היה להם זמן רב עד מועד הגזירה?

והשיב מרן שר התורה זצ"ל שעשו זאת כדי לחסוך צער מעם ישראל, צער שיש בו משום פיקוח נפש. שהרי יהודים רבים ששמעו את הגזירה היו נתונים כבר מעת פרסומה בצער רב והיה צריך לבטלה בהקדם. כדי למנוע צער נוסף, תיקנו מרדכי ואסתר את התענית כבר בחודש ניסן.

על אף שאת האיסור לצער את הזולת מוצאים אנו בעיקר בהתייחסות למוחלשים, עלינו להיות זהירים מלצער כל אדם, באשר הוא, כפי שמצינו במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת משפטים, פרשה יח: "היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו, עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך? ואמרה תורה 'אם ענה תענה', אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר לו: נחמתני רבי".

ממעשה זה ניתן ללמוד כמה לימודים, בבחינת הלכה למעשה: א. מדקדקים עם כל אדם, גם (ויש שיאמרו בפרט) עם אנשים גדולים. ב. אנשים עוסקים בפעילויות רבות ואינם מבחינים שבמו ידיהם, מבלי משים הם פוגעים בזולת ומצערים אותו. ג. יכול אדם לחיות שנים רבות, מבלי לדעת שזמן רב לפני כן ציער את רעהו.

על האדם להכניס זאת למודעות, לחשיבה ולסדר יומו הקבוע, שעליו להימנע ממעשים שעלולים לצער את האחר. עליו להיזהר ביחסו למשפחתו, עימם הוא חי יום – יום, לקרוביו וחבריו, לעמיתיו לספסל הלימודים או למקום העבודה ולכל אדם באשר הוא. זהירות זו שכיחה בכל מקום, בהמתנה בתור, ביחס לעוברי אורח, בנסיעה בתחבורה הציבורית והפרטית, ובכל מקום מפגש עם אנשים.

הפוסט זהירות מלצער את הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפתחה של פרשת השבוע, פרשת קדושים מביא רש"י את דברי חז"ל (ויקרא רבא כד, ה), שאומרים שפרשה זו נאמרה בהקהל, הואיל ורוב גופי תורה תלויים בה. מצוות רבות נכתבו בפרשה ואחת מהן, המפורסמת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (יט, יח), כשהיא לכשעצמה נחשבת ל"כלל גדול בתורה", כדברי הירושלמי (נדרים פ"ט) "רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה".

דרישת התורה אינה מובנת, כיצד ניתן לצוות על אהבה, על דבר שבלב, שיסודו ברגשות פנימיים עמוקים? וכי אדם יכול "ליצור" במו ידיו מצב שבו יאהב את חברו ויביא עצמו לאהבת הזולת?

יתירה מזו, כיצד ניתן להורות לאדם לאהוב את רעהו, באותה מידה שאוהב את עצמו? האם עליו לדאוג לרווחת חברו, כפי שעושה עבורו? האם יכול אדם להתאבל על צער רעהו, באותה מידה שמצטער הוא על צרותיו שלו?

חז"ל נתנו דעתם על כך, וכתבו לנו כיצד לעשות זאת: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו" (מסכת כלה רבתי פרק ד). כיצד עושים זאת? הרמב"ם שהינו פוסק הלכות, כותב (בהלכות דעות פ"ו ה"ג) "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". מבחינה מעשית נדרש ממנו אהבה מושלמת כנפשו. עבודה זו נדרשת מכל אחד מאיתנו, חרף הקשיים הכרוכים בכך. גם כשעולה וצפה מחשבת שנאה ממעמקי הלב, יש להשית את מעמקי ההגיון השכלי, ולא לאפשר לרגש להשתלט על מעשינו.

המגיד הירושלמי הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל, הרבה בדרשותיו לחזק אודות 'אהבת חינם'. מספרים ששאלו אותו פעם, כיצד ניתן להתגבר על פגיעה או יחס מבזה שמקבל אדם מחברו, עד שיחפוץ לאהוב אותו במקום שישנאהו. השיב המגיד הירושלמי לשואל בעצה נבונה שיעילותה הוכחה ברבים: כל אימת שנתקל הנך במעשה שכזה, המתן זמן מה, ורק לאחר פרק זמן סביר תגיב. והוסיף: אם תנהג בעצמך באיפוק, יכול אני להבטיחך שעם הזמן תשלוט בעצמך ותשנה את רגשותיך, בהתאם לרצון התורה, להרבות אהבת הזולת בין איש לרעהו.

יש הסבורים, בטעות כמובן, שכדי לאהוב את הזולת עליהם לוותר או להקריב מעצמם עבורו. רמב"ן בפרשתנו (יט, יז) דוחה הנחה זו מכל וכל ומבהיר: "ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה". כיום מקובל לכנות זאת במילה אחת – 'פירגון', בלשון חז"ל: עין טובה.

בעלי הרמז חישבו ומצאו שהמילה 'אהבה' בגימטריה = 13, וכן גם המלה 'אחד' בגימטריה = 13, שכן סודה של האחדות היא אהבה. אהבה יוצרת חיבור, הענקה ונתינה לזולת.

אם כל אחד יביט על רעהו בעין טובה, מפרגנת ואוהדת, תהיה בכך תרומה בראש ובראשונה לאדם עצמו, הוא ישרה סביבו אוירה טובה ונעימה. בנוסף, ילדיו יראו דוגמא אישית, של הורה שתמיד מתבונן על הזולת במבט חיובי ורוצה בטובתו. ומידה טובה שרואים אצל ההורים מוטמעת בקרב הדורות הבאים, וכך נוצרת חברה טובה ומאוחדת.

הפוסט ואהבת לרעך, כמוך? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט דף מקורות לשיעור – מעביר על מידותיו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט דף מקורות לשיעור – שלא נהגו כבוד זה בזה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.