סוד המהפכה הרוחנית

בפרשת משפטים אנו מגיעים לשיאו של מעמד הר סיני. לאחר פירוט המשפטים והחוקים, בשלושת הפרקים בפרשה, קוראים אנו את האמירה המיוחדת של בני ישראל: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). הכרזה זו אינה רק הצהרת נאמנות היסטורית, אלא ביטוי ייחודי המביע את ייחודיות האמונה היהודית.

לכאורה, יש כאן פלא, כיצד ניתן להבטיח לעשות עוד לפני ששומעים ומבינים מה מוטל עלינו? בעולם החופשי אדם מבקש תחילה להבין את תנאי החוזה ("וְנִשְׁמָע") ורק לאחר מכן לחתום עליו ("נַעֲשֶׂה"). הקדמת המעשה נתפס במבט ראשון כ"פזיזות", כפי שהטיח הצדוקי ברבא, במסכת שבת, שאמר לו: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" (שבת דף פח ע"א). כלומר, עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאוזניכם.

אולם, טמון כאן סוד מיוחד, "רז המלאכים", כדברי חז"ל, שאמר הקב"ה: "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'".

 

המהפכה שבהקדמת המעשה להבנה

רש"ר הירש מבאר את כפל הלשון "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", כביטוי לקבלת שני חלקי התורה: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. לפי פירושו, ה"נַעֲשֶׂה" מתייחס לקבלת התורה שבכתב, שבה נכתבו רק יסודות המצוות בקיצור לשון, כפי שידוע לנו. זו תמצית העקרונות של רצון ה'. בני ישראל הצהירו שהם מוכנים לבצע את רצון ה', כפי שמופיע בציוויים הברורים.

ולגבי החלק השני, "וְנִשְׁמָע" מסביר רש"ר הירש, ש"שמיעה" בלשון המקרא היא "שימת לב" והקשבה לפרטים. ה"וְנִשְׁמָע" הוא ההתחייבות של עם ישראל ללמוד את התורה שבעל פה, את אותה מסורת פרשנית המעניקה תוכן וחיים לאות הכתובה. בני ישראל הבינו שהתורה שבכתב היא כמו "ראשי פרקים". מעין תווים מוזיקליים, וה"שמיעה" היא היכולת להקשיב למוזיקה עצמה, להבין את דקדוקי המצוות והעומק המחשבתי שמסביב להן. באמירת "וְנִשְׁמָע" קיבלו עליהם בני ישראל את עול הלימוד המעמיק, את ההקשבה לקול ה' המהדהד דרך חכמי הדורות המפרשים את התורה.

 

לימוד התורה אינו אמצעי, אלא מטרה

בעל 'בית הלוי' מעמיק עוד יותר בהבחנה שבין "נַעֲשֶׂה" ל"וְנִשְׁמָע". הוא טוען שאילו בני ישראל היו אומרים "נשמע ונעשה", היה הלימוד ('הנשמע') נתפס רק כאמצעי, ככלי עזר טכני כדי לדעת כיצד לבצע את המעשה. במצב כזה, אדם שלמד כבר את כל ההלכות, לכאורה היה יכול לפרוש מהמשך הלימוד, שכן ה"אמצעי" מילא את תפקידו.

אולם, ב"נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", יצרו בני ישראל מהפכה. הם הקדימו את המחויבות למעשה ("נעשה") באופן שאינו תלוי בלימוד. בכך הם הפכו את המעשה לערך קבוע. כתוצאה מכך, ה"נשמע" הפך למצווה עצמאית, "תורה לשמה". הלימוד אינו רק "מדריך למשתמש", אלא דבקות בחכמה האלוקית, כתכלית בפני עצמה. על שתי קבלות אלו זכו בני ישראל לשני כתרים: כתר אחד כנגד קבלת עול מצוות (המעשה) וכתר שני כנגד קבלת עול תורה (הלימוד העצמאי).

 

סוד הערבות והכוח הרוחני

דקדוק לשוני נוסף מעיר בעל 'בית הלוי', נוגע לשימוש בלשון רבים: מדוע אמרו בני ישראל "נעשה" (בלשון רבים), ולא "אעשה" (בלשון יחיד), הרי הקבלה היא אישית לכל אחד? הוא משיב שההסבר לכך טמון ביסוד ה"ערבות". במעמד הר סיני, כל יהודי קיבל על עצמו שתי חובות:

• חובת ה"קיום האישית": אני אקיים את התורה והמצוות.
• חובת ה"ערבות": אני אחראי שגם חברי יקיים את המצווה.

שני הכתרים שקיבלו בני ישראל מסמלים שני כוחות אלו. כתר ה"עטרה" הוא השכר על הקבלה האישית. אך הכתר השני מכונה "כלי נשק", משום ש'ערבות הדדית' דורשת גבורה. כדי להוכיח חבר, כדי למנוע ממנו לחטוא וכדי להשפיע על הסביבה, אדם זקוק ל"כלי נשק" רוחניים, לכוח עמידה אל מול הרחוב והיצר.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת משפטים, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור

 

מעוניינים לשדרג את האווירה בשולחן השבת?

הורידו את עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת משפטים, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=16381

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' למייל [email protected]