שיעור – התורה – תחילתה חסד וסופה חסד

שיעור – התורה – תחילתה חסד וסופה חסד

פתיחה – משל המגיד מדובנא – פירגון לזולת, רק לאחר מותו.

מדוע קוראים מגילת רות בשבועות?
טעמים רבים, אחד מהם – התורה (שניתנה בשבועות) תחילתה חסד וסופה חסד.
מקור 1 – סוטה יד ע"א:
"דרש ר' שמלאי: תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג, כא) וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא' (דברים לד, ו)".
מאמר זה בא לבטא את עניינה של תורה שעיקר התורה הוא הטוב,
ועל-כן גמילות חסדים היא תחילתה של תורה וסופה.
הקב"ה עוסק בקבורה, ועוסק בלהלביש את העירומים.

גמילות חסדים היא משלושה דברים שהעולם עומד עליהם. חז"ל אומרים:
"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

מעלתה של גמילות חסדים כפולה: טוב לשמים וטוב לבריות, ועל כן שכרה כפול והיא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא.

מקור 2 – יבמות עט ע"א
"שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' (דברים יג, יח). ביישנין, דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם' (שמות כ, כ). גומלי חסדים, דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו' (בראשית יח, יט)". כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו".

מקור 3 – קידושין לב ע"ב:
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו.
אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?
אמר ליה: מצינו גדול ממנו ששימש, אברהם גדול הדור היה וכתוב בו (בראשית יח ח): 'והוא עומד עליהם'. ושמא תאמרו: כמלאכי השרת נדמו לו? לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו – לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?
אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?

יש מקום לשאול שתי שאלות על דברי הגמרא הללו:
א. מה הראייה שמביא ר' יהושע מכך שאברהם, שהיה גדול מרבן גמליאל שימש פחותים ממנו, ומכאן מותר גם לרבן גמליאל לנהוג כך, ומי אמר שלאברהם עצמו היה מותר לעשות זאת?
ב. מה מוכיח רבי צדוק מכך שהקב"ה עורך שולחן לפני כל אחד ואחד, הרי אין מי שיוכל לעשות זאת חוץ מהקב"ה, ואם כך אין ללמוד מכאן לגבי גדול הדור, שאינו חייב לשרת אחרים?

בתחילת פרשת תולדות מצווה הקב"ה את יצחק:
מקור 4 – בראשית כו, ג-ה
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

ספורנו בפירושו שם (כו, ה) מציין, שיש כאן ברכה והבטחה ליצחק, כדרך שעושה הקב"ה עם שאר האבות. אולם בשונה מאברהם ומיעקב, שם באה הברכה בזכות עצמם, נאמר כאן ליצחק שברכתו באה בזכותו של אברהם. במה שונה יצחק משניהם? ומשיב על כך:

מקור 5 – ספורנו בראשית כו, ה
הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה, באמרו 'והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי', ולא כן אמר ליעקב, כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרוא בשם ה', אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר 'ואבימלך הלך אליו מגרר' ואמרו 'ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה'. ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונה.
אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר, ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק.

רצונו הטבעי של האדם לגמול חסד
מה כוונת ספורנו בדברים אלו? כדי לענות על כך, יש לשים לב ליסוד מרכזי וגדול במציאות. לכל אדם באשר הוא יש רצון לתת ולהעניק לבריות, לבני אדם או לבעלי חיים. הרצון לעשות חסד טבוע בנפשו של האדם. יתירה מזו – עיקר פעולותיו של האדם עלי אדמות אינן עבור עצמו אלא עבור אחרים, והדבר הבולט ביותר בעניין זה הוא הנכונות להוליד ילדים: אף על פי שיצטרך לדאוג להם, על דעת כן הוא עושה, על מנת להעניק ולתת. כך ברא הקב"ה את האדם, שיהיה בעל רצון טבעי לתת, לעזור ולהעניק, אף אם לא תמיד נעשה בצורה הנכונה והראויה.

רמב"ן פרשת קדושים מבאר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך":
מקור 6 – רמב"ן פרשת קדושים, ויקרא יט, יז:
וטעם 'ואהבת לרעך כמוך' – הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד: 'חייך קודמין לחיי חברך' (ב"מ סב).
אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במילת "לרעך", וכן 'ואהבת לו' – כמוך (פסוק לד) דגר , שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל – יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו, כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה, ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ, יז) "כי אהבת נפשו אהבו", בעבור שהסיר מידת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) "ואתה תמלוך על ישראל".

הרצון הטוב מתגלה על ידי סילוקה של הקנאה
על פי דברים אלו, האדם רוצה באופן טבעי שלחברו יהיה טוב.
אז מה מפריע למימוש הרצון הטוב הטבעי הזה? רק מידת הקנאה.
ועל כך בא הציווי של "ואהבת לרעך כמוך", לסלק מהלב את הפחיתות הזו, המעכבת את הופעתו של הרצון הטוב. ועל כך מדגישים לגבי יונתן בן שאול, שהסיר מעצמו לחלוטין את מידת הקנאה ואהב את דוד "אהבת נפשו".
התורה מצווה לסלק את המעכבים והמפריעים. הרצון הטוב מגיע ממילא.

מציאות האהבה, החסד, הנתינה, היא עניין טבעי. ישרות האדם = לתת בלי סוף.

מהם הגורמים המונעים מהאדם לעשות חסד?
1. קנאה.
 ספורנו לעיל.
 רמב"ן לעיל.
 "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן העולם" (אבות, ד כא).
מקור 7 – אבות פ"ד מכ"א:
"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן העולם".
o "בצלם אלקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו) – הקב"ה ברא "עולם חסד יבנה".
o כל עניינו בבריאה הוא לעשות חסד ולהיטיב עם הברואים.
o האדם נוצר עם תכונת החסד – הנתינה.
o האדם הוא צינור שדרכו אמור לעבור השפע אל המציאות ובאופן טבעי ובריא מחפש האדם את הדרך שבה יוכל לשמש כצינור כזה.
o ברגע שמתערבת התאווה, השיקול האישי – הרי זה איבוד צורת האדם.
 קנאה שאינה מעכבת את הרצון להעניק
ראינו קודם שהקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. כנגד זה אנו מוצאים מצב של קנאה גם אצל האימהות.
"ותקנא רחל באחותה" (בראשית, ל, א), וזאת משום שידעה שעתידים י"ב שבטים לצאת מיעקב, וכל אחת רצתה שממנה יצאו כולם.
לכאורה, יש כאן סתירה, כיצד ניתן לדאוג לכלל וגם לחוש קנאה?
התשובה היא שאם לאדם חשובה רק טובת הכלל, הרי שמציאות של קנאה המשתלבת בכך אינה שלילית.
קנאתה של רחל בלאה אינה נובעת מדאגה עצמית, היכן היא תהיה ביחס לאחותה, שהרי היא מסרה לה את הסימנים שלא תיכלם. היא האמינה שטובת המציאות הכללית תהיה גדולה יותר כאשר הבנים יופיעו דרכה.
 האדם – תחרותי.

אז מה נדרש מאיתנו לעשות?
מקור 8 – נדרים לח ע"א:
"משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר 'טוב עין הוא יבורך' (משלי כב, ט)".

על משה רבינו נאמר שהיה טוב עין, הוא קיבל את התורה, ואת כל מה שיש לו נתן לישראל, ולא שמר לעצמו, הוא נהג בה טובת עין.
הגומל חסד – את הדבר שקיבל מעביר הלאה לאחרים, ועל כן נעשה כלי המחזיק ברכה, כמו משה רבינו, שלא שייר לעצמו כלום.

בתורה מצינו רצף של 3 סיפורים אודות משה רבינו:
מקור 9 – שמות פרק ב'
א. {יא} וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: {יב} וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
ב. {יג} וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: {יד} וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: {טו} וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:
ג. {טז} וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: {יז} וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: {יח} וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: {יט} וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן:
שואל הסבא מקלם – למה מביאה התורה 3 סיפורים על משה רבינו, וכולם סביב מכות? אין סיפורים אחרים על משה רבינו, רק אלימות?
המדרש מביא על משה רבינו סיפור נוסף, שמשה רבינו לקח את הכבש שברח מהעדר ושם אותו על הכתפיים. אמר הקב"ה: מי שיודע להתנהג עם בעלי חיים, הוא ינהיג את צאני – את עם ישראל !
לבאר משה מאוז'רוב, יש מאמר בענייני חינוך, הוא אומר שהקב"ה בחר במשה רבינו לא בגלל שטיפל במאה כבשים, אלא משום שטיפל ב"ילד החריג" שברח, הוא לקח אותו על הכתפיים.
אמר הקב"ה: אתה יודע לטפל בחריגים, אתה תהיה המנהיג.
מסביר הסבא מקלם – משה רבינו נבדק בשלושה רבדים, ביסוד של 'נושא בעול עם חברו' .
• כשמשה רבינו רואה מצרי מכה יהודי (ביום הראשון) הוא אומר: "מרביצים לי".
• כשרואה עברי מכה עברי (ביום השני) הוא אומר: "מרביצים לי".
• וגם כשרואה גוי מכה גוי (על הבאר במדין) הוא מתערב ואומר: "מרביצים לי".
• וגם כשבעל חיים, שלכאורה אין לו רגשות, לוקח אותו משה רבינו על הכתפיים ואומר: 'אני חש שקשה לו לרוץ.
אמר הקב"ה: אתה תהיה מנהיג , כי הסמל שלך יהיה 'נושא בעול עם חברו' .
בפשטות, משה נבחר למנהיג לאחר 3 המקרים הראשונים שבהם הראה בצורה ברורה את מידתו – "נושא בעול עם חברו".
אולם ביתר שאת, לאחר המקרה הרביעי, לאחר שנשא את הגדי על כתפיו.

הקב"ה מנסה כל אדם, לפני שבוחר אותו לתפקיד. כתוב: ה' צַדִּיק יִבְחָן (תהילים יא, ה) – הוא בחן כל אחד ואחד, לפני שהטיל עליו תפקיד. בין הבדיקות שעשה הקב"ה למשה רבינו, היתה בדיקה שנקראת 'אהבת הבריות'.
אהבת הבריות, זה הקנין הל"ב מתוך מ"ח הקניינים שהתורה נקנית בהם.
הקב"ה מבקש ממשה רבינו ללכת לגאול את ישראל ומשה רבינו מסרב בטיעון – שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד, יג). למה הוא לא מוכן?
אומרים חז"ל: אמר משה רבינו: אהרון אחי מנהיג במצרים, אם אני הולך עכשיו לגאול את ישראל, אני דוחק את רגליו של אהרון אחי. אני לא מוכן.
אמר לו הקב"ה: אין לך מה לדאוג, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (שמות ד, יד) – אהרון יראה אותך, הוא ישמח. הוא מחכה לרגע שתיקח את ההנהגה.
אם כך, למה לא אמר לו הקב"ה את זה מלכתחילה???
– הקב"ה רצה לבחון את משה רבינו – לך תגאל את עם ישראל.
– אם משה רבינו היה משיב לאלתר "כן", היה שואל אותו הקב"ה – מה עם אח שלך?
– הקב"ה בחן אותו ומצא שהוא שואל "ומה עם אחי?
– מה זה "מה עם אחי", עם ישראל סובל.
– אמר משה רבינו: עם ישראל סובל , זה לא התפקיד שלי. התפקיד שלי הוא, לא לפגוע באח שלי !
אמר לו הקב"ה: אין לך מה לדאוג, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (שמות ד, יד) – עכשיו אתה יכול ללכת. אם אתה דואג שאחיך לא יפגע, אתה יכול להיות גואל! למה?
כי הקניין הל"ב, לפני ל"ג בעומר – זמן הפסק פטירת תלמידי ר' עקיבא, זה אהבת הבריות. עברת את המבחן!

הבה נראה נקודה נוספת ב"עין הטובה" של משה רבינו:
מקור 10 – במדבר יד, יב – כ:
{יב} אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: {יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: {יד} וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: {טו} וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: {טז} מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: {יז} וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: {יח} ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: {יט} סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: {כ} וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

לאחר מעשה המרגלים ביקש הקב"ה להשמיד את עם ישראל.
אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

משה העלה טענה כנגד העונש הזה:
{יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: {יד} וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: {טו} וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: {טז} מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:

ובעקבות תפילתו על עם ישראל מתרצה לו הקב"ה ומקבל את תפילותיו:
{כ} וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

חז"ל הסבירו זאת שיהיה כאן חילול ה', משום שיטענו שלא היה בכוחו של הקב"ה להיאבק בכל מלכי כנען, ועל כן שחטם במדבר. מניין קיבל משה רבינו את היכולת לטעון טענות? "טוב עין הוא יבורך", מי שכל מהותו היא הכלל והציבור, הוא נעשה שותף להקב"ה, ובמצב כזה ניתן להתווכח ולטעון, שהרי הוא בעל דבר בדיוק כמו הקב"ה. כל זאת בתנאי שאין עצמיות, אין דאגה אנוכית לפרט.

הלימוד מנח ומאברהם – גדולתו של אדם נמדדת על פי נתינתו
בפרשת נח נאמר (ו, ט) : "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". יש מחז"ל שדרשו זאת לשבח, ויש שדרשו זאת לגנאי. הקב"ה מצווה אותו להקים תיבה, ולהביא אליה מכל החי שניים מכל. נח עמל על הבנייה במשך עשרות שנים, ואחר כך מגיעים גם בעלי החיים, ובמשך הזמן שבו הם נמצאים בתיבה הוא צריך לדאוג לכל אחד ואחד מהם, לתת לו את מזונו הראוי לו בזמן הראוי לו. הצדיק הזה מטפל בגן החיות הזה, ואף נפגע מהם (כפי שדרשו על הפסוק "וישאר אך נח").

מדוע גדול הדור נדרש לטפל בבעלי החיים?
אנו לומדים מכאן יסוד גדול – האדם נברא כדי לתת לאחרים.
לכך התכוון רבי צדוק בדבריו אל רבי אליעזר ורבי יהושע: הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה, והכל כדי לערוך שולחן לפני כל אחד ואחד.
ישנה השגחה פרטית של הקב"ה על האדם:
o "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה" (ביצה טז, א)
o "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה, טז).
זהו עצמו החידוש כאן, לגבי מהותו של האדם, שאינה אלא להיטיב לזולתו.

מסיפורו של נח למדנו שהזולת כולל אף בעלי חיים, להם היה צריך נח לדאוג בטיפול יומיומי.
מי לנו גדול מריבונו של עולם, שזהו עסקו? על כן אין להתפלא שזהו עסקו העיקרי של נח בתיבה.
יתירה מזו, גדולתו של האדם נמדדת לפי היקף אחריותו, אפילו היא כוללת בתוכה בעלי חיים. גדולתו היא בהכרה באחריות זו מוטלת עליו.

ונחזור לקושייה ששאלנו קודם
מה טיבה של הראייה שמביא רבי יהושע מאברהם אבינו, "מצינו גדול ממנו ששימש", והלא גם עליו יש לשאול, כיצד הוא משרת אחרים פחותים ממנו?
התירוץ הוא לפי מה שאמרנו – מסיפור זה גופו אנו למדים מהי גדולתו של אברהם אבינו, הוא אינו מכניס את האורחים ע"י אחד ממשרתיו, אלא בעצמו, משום שמהות האדם היא להיטיב ולגמול חסד, וזה אינו תלוי במקבל החסד, בעלי חיים, ערביים, או כל אחד אחר.
ככל שהחסד שמעניק מגיע לקבוצות רחבות יותר – כך נחשב האדם גדול יותר.
מקור 11 – בראשית מא, לג – לו:
{לג} וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: {לד} יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: {לה} וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ: {לו} וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:

מדוע נזקק יוסף לעוץ עיצות לפרעה, והרי לא נתבקש על כך?
אלא לומדים אנו מכאן שכאשר ישנה בלבו של אדם חמלה על הזולת, אינו ממתין שיבקשו ממנו לעזור. הרגשתו בצערו של הזולת מדרבנת אותו ומאיצה בו לשאת בעול עמו ולעשות כל שביכולתו לסייע לזולתו.
החמלה והרחמנות של יוסף על העם, היא שהניעה אותו לתקן תקנה של חסד עליהם בצרה שהם עומדים לפניה. לפי שחשש יוסף שמא לא יתעוררו פרעה ושריו לדבר זה ועל ידי כן יאבד העם.

הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצ"ל – הסבא מסלבודקה (הובא באור הצפון): 3 שלבים בחסד:
א. אף קודם שניתנה תורה וגילתה לנו את עומק חיוב החסד, היה צריך האדם להבין ולהשכיל מדעתו שמעשה החסד איננו רק מעלה עליונה לפנים משורת הדין, אלא חסד הוא עמוד שעליו העולם נשען ונותן לאדם זכות הקיום על פני תבל.
ואף שלא נצטווה, צריך הוא להגיע לידי הכרה זו ע"י הסתכלות מקיפה עמוקה וחודרת במרחבי הבריאה בכלל ובכל נברא ונברא בפרט. ואז יראה ויכיר שכל הנבראים נבראו לשם חסד. כל אחד מהם הוא חלק ונדבך בבנין הנהדר של חסד.

ב. הלכות חסד צריך האדם ללמוד מכל נברא ונברא. כשם שכל נברא עושה חסד לפי עצמותו ואיכותו, כן גם האדם צריך לעשות חסד בעולם כפי גדלותו ויכולתו, והלא הוא עליון על כל הנבראים. תפארת היצירה, ועליו למלא את תפקידו לפי רוממותו.

ג. תורת חסד איננו צריך להלמד אצל הנבראים. חסד של נברא אינו מסמל את החסד הראוי לאדם העליון לכל הנבראים. תורת חסד צריך הוא ללמוד אצל מקור החסד – הקב"ה. "מה הוא אף אתה".
האדם נברא בצלם אלוקים וחייב להדמות לקונו. בבריאה מתגלה חסד הקב"ה עם בריותיו – "חסד ה' מלאה הארץ" וכמה שנקיף ונתעמק באותה ההכרה הנפלאה של חסד, לא השגנו אף מקצת מן המקצת מגודל ועומק החסד שבבריאה, שכל הפרטים מצטרפים ומתלכדים לכיוון אחד – לנקודת חסד.
כשאדם מתעמק וצולל בתוך הכרה זו ותופס את נקודת החסד כמות שהוא, את החסד שבתוך החסד, חסד לפנים מחסד, חסד להמציא חסד, או-אז יכול הוא לעלות מעלה להשתלם ולהשתכלל להיות איש חסד אמיתי. לרכז כל מעשיו, פעולותיו ותנועותיו, הגיונותיו ומחשבותיו, חידושיו ויצירותיו למטרה אחת ששמה חסד.
זו חובתו של האדם להדמות לקונו. ואם לא מילא חובתו פוגם הוא את עצמו. שולל הוא את גודלו ותפארתו. נברא הוא בצלם אלוקים ובכוחו להדמות לקונו, והוא מכווץ בקרבו את כוחו הנפלא הזה. משפיל ערכו הרם עד הדיוטה התחתונה.
מי שאינו עושה חסד אבד זכות קיומו, כמו שמצינו אצל אנשי סדום שלא נשתייר מהן פליטה.

מגילת רות ומתן תורה

• מגילת רות – מגילה של הרבה מאוד חסד ואנטי-חסד.
• הנשיא של בית-לחם יהודה – אלימלך איש אפרתי ושני בניו שעזבו את בית-לחם יהודה בשנות הרעב. הם לא במהרה נפטרו שם בשדי מואב, "וישבו שם כעשר שנים".
• לאחר 10 שנים פתאום מגלים את החסד הגדול של רות.
אמה של מלכות בית דוד ושל משיח בן דוד.
• החסד הזה נמשך:
 הוא נמשך בין רות לנעמי.
 הוא נמשך בין בועז לרות ובין רות לבועז.
 רות המואביה פתאום מסתובבת כזרה, מואביה, צנועה. אסור להתחתן איתם "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". עוד לא התחדש החידוש "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית", עוד לא יודעים את זה, זה חידוש שנתפר בשביל העניין של רות. היא מסתובבת בבית-לחם, ועם ישראל יכול לדחות אותה. החסד הוא לא רות, החסד הוא לא נעמי, החסד הוא לא בועז. החסד הוא שאף אחד מהקוצרים לא אומר – שיקוץ.
 ממשיך עם האיש הפלוני אלמוני שעם הלכות גדולות, הוא אמר: אני מוכן בהחלט לגאול את רות. אבל אז הוא בירר קצת והוא אמר: כן, אבל יש לי בעיה בגופים המחולקים, זה לא מסתדר לי עם איזה עניין, עם הייחוס, עם הכסף.
 הוא ממשיך עם בועז שמתחתן עם רות.
 נמשך עד סוף המגילה עם השכנות, שמצטרפות וקוראות שם לבן שנולד.

מקור 12 – מדרש רות רבה ב, יד
"אָמַר רַבִּי זְעֵירָא: מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה וְלֹא טָהֳרָה וְלֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה? לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים".
 לאיזה שכר רות זכתה.
 לאיזה שכר זוכה בועז על גמילות החסדים.
 כשבועז רצה לקחת את רות לאישה הוא הלך קודם כל לפלוני אלמוני, היה שם אחד אחר שהיה קרוב יותר לגאול אותה, והקרוב יותר לא רצה. הנה ראה שכרם של גומלי חסדים.
• "עולם חסד יבנה". (תהילים פט, ג)
• למה קוראים רות בעצרת בזמן מתן תורה?
כי רוצים ללמד שהתורה היא כולה חסד, כלומר שלא נקרא עשרת הדיברות במתן תורה ונגיד שהבנו את מתן תורה.
אם לא הבנו ש – 10 הדברות זה חסד, לא הבנו את מתן תורה.

כעת אנו מבינים שהמגילה הזאת כולה חסד ואין בה אות לא חסד
נסיים בסוף של מגילת רות, מהו הסוף? מלכות בית דוד.
"וישי הוליד את דוד", זה סוף המגילה.
דוד המלך בפרק פ"ט מדבר באריכות רבה על מלכות בית דוד שתישאר לעד ולעולמי עולמים, ואז הוא כותב איך היא התחילה מלכות בית דוד. מאיפה היא התחילה?
ההיסטוריונים ודאי כותבים שמלכות בית דוד התחילה במאבק עם שאול, מלכות בית דוד התחילה באחים – באליאב, בישי, יש כל מיני התחלות.

מקור 13 – תהילים פרק פט פסוקים א – ו:
{א} מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי: {ב} חַסְדֵי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי: {ג} כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם: {ד} כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי: {ה} עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה: {ו} וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ ה' אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים:

"כי אמרתי עולם חסד יבנה". אני הכרתי את סבתא, אני יודע איך זה התחיל, אני יודע מאיפה המקור של הכל. כשבאו וניסו להשמיץ את דוד המלך, אמרו: ממואבית הגיע.