בפרשת קדושים מייחדת התורה כמה פסוקים על מערכת היחסים הראויה שבין אדם לחברו, ובאחד מהם כותבת: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (יט, יז). במאמרינו זה נתמקד בארבע מילים מפסוק זה, 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'.
מהי תוכחה?
רבי יצחק בר ששת, (הריב"ש) משיב בשו"ת שחיבר בסימן תל"א על שאלה שנשאל, מה ההבדל בין 'הוכחה' לבין 'תוכחה'. ועונה: "הוכחה הוא כשיש מחלוקת בין שנים ובא השלישי והכריע ביניהם, כמו שאמר יעקב ללבן: 'מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ, שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ' (בראשית לא, לז). לבן טען שהוא צודק, וכנגדו יעקב חלק עליו וסבר שהצדק עימו ועל כן הציע ללבן שיפנו ל"צד שלישי", "ניטרלי", שיכריע ('וְיוֹכִיחוּ') עם מי משניהם הצדק.
לעומת זאת, תוכחה זה מצב שבו אדם מוכיח את רעהו על מעשיו השליליים, כפי שכתוב בפרשתנו 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. שמוכיח אדם על חטא ברור, שאין צורך בהוכחה. הוא מראה לו שאינו נוהג כראוי.
שני סוגי תוכחות
על בסיס דברי הריב"ש, לימד אותנו החיד"א כלל יסודי וחשוב בהלכות בין אדם לחברו ותוכחה לזולת. בדרוש י"ב ב'דברים אחדים', לשבת תשובה הסביר החיד"א את דברי שלמה המלך: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח), שכוונתו במילים 'אַל תּוֹכַח לֵץ', שלא יוכיח אותו בדרך תוכחה, שלא יאמר לו שמעשיו רעים ומוכיח אותו על כך, משום שהתוצאה תהיה 'יִשְׂנָאֶךָּ'. אלא איך ינהג? דברי המוכיח יהיו בדרך הוכחה וחכמה, שיאמר לו: מעשה זה שעשית, יש צדדים לכאן ולכאן. אמנם יש צד זכות לטעון כך, אבל להבא תימנע מכך.
על פי זה מבאר את כפל המילים 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' בפרשתנו, שבתוכחה יש שני אופנים, ויש לנהוג באחד מהם, בהתאם לדמות שאותה מוכיחים. 'הוֹכֵחַ' – ללץ, לאדם שאינו חכם. עורר לו ספיקות ותוכיח אותו על מעשיו, (כפי שאמר יעקב ללבן 'וְיוֹכִיחוּ'), כדי שלא לפגוע בכבודו. 'תּוֹכִיחַ' – אדם חכם שניתן להעמידו על מעשה שלילי שעשה. אדם שיקבל את התוכחה וישפר דרכיו.
הקושי שבתוכחה
אם חשבנו שתוכחה היא דבר קל, וכל אחד יכול להוכיח, הרי שאמרו על כך חז"ל במסכת ערכין (דף טז ע"ב): "תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו: (=המוכיח) טול קיסם מבין עיניך, אמר לו: (=משיב לו המוכח, במטבע לשון חריפה יותר, הנתמכת בהוכחות) טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
מבאר לנו כתב סופר בשו"ת שחיבר או"ח סי' נז: "ובאמת מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה, יותר מכל המצוות, כי צריך לשקול במאזני שכלו, אם יוכיח או יפה השתיקה. מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין. ונראה לי שעל זה הזהירה התורה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא', שתהיה זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא שוגג להיותו מזיד ע"י התוכחה, וגם אם מזיד הוא, ולא יקבל התוכחה, תגדל עוונו ויתרבה עונשו מאילו לא הוכיחו ולא התרה בו". לביאורו, יש להיזהר שהתוכחה לא תגרום לו להיענש, יותר מאשר בלעדיה, אם לא היה יודע שחטא…
כיצד ניתן להוכיח?
השל"ה הקדוש ביאר את הפסוק 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ', באופן שנותן עצה והדרכה, כיצד להוכיח. הוא הסביר את דברי שלמה המלך: 'אַל תּוֹכַח לֵץ', אל תאמר לו: אתה לץ, אתה חוטא ורשע, משום שאז 'יִשְׂנָאֶךָּ', לא ירצה לקבל את הדברים, ותתפתח ביניכם עוינות, אלא 'הוֹכַח לְחָכָם', תאמר לו דברים חיוביים (נכונים כמובן), כדוגמת: אתה חכם, ואז התוצאה תהיה – 'וְיֶאֱהָבֶךָּ', שיקבל את התוכחה ויאהב אותך.
