דף מקורות לשיעור – השפעת הכשרות על חיינו

מקור 1 – ויקרא פרק יא, פסוקים מג – מה
{מג} אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: {מד} כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: {מה} כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:
מקור 2 – רש"י ויקרא פרק יא, פסוקים מג – מה
אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב 'נפשותיכם', ואין שיקוץ נפש במגע, וכן 'ולא תטמאו באכילתם': ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהן בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא, ובישיבת מעלה: כי אני ה' אלהיכם – כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם קדשו עצמכם למטה: והייתם קדשים – לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא: ולא תטמאו – לעבור עליהם בלאוין הרבה. וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד [מכות טז] אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:
מקור 3 – אבן עזרא ויקרא פרק יא, פסוק מג
אל תשקצו את נפשותיכם – להיותם מטונפות ומגואלות. ולא תטמאו בהם – כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל: ונטמתם בם – חסר אל"ף, כמו מראשית בלי אלף השנה. ויש אומרים שהם שני שרשים והעד נטמינו בעיניכם וטעמו כאדם שאין לו דעת:
מקור 4 – אור החיים ויקרא פרק יא פסוק מד
כי אני ה' אלהיכם. פירוש ומשונה אומה ישראלית לקדושה וטהרה שלא בחר ה' ליקרא אלוה אלא לישראל, לזה צריך להרחיק מן הטומאה: והתקדשתם. פירוש אם אתם מתקדשים אני אקדש אתכם לבל יכנס לגופכם דבר שיקוץ, על דרך אומרם (חולין ה:) 'אין הקב"ה מביא…' וכל שכן צדיקים עצמן, והעמידו התוספות מאמר זה בדבר איסור הנכנס לגופו של אדם, כי הקב"ה ישמרהו בזה: והתקדשתם תעשו גדרים וסייגים לבל תטמאו ובזה אני מבטיחכם שתהיו קדושים. וחזר ופירש באיזה דבר יהיו קדושים, ואמר כי קדוש אני – הנה מה שתולה טעם קריאתם קדושים שהוא לצדו הא למדת כי השרה שכינתו על הפרושים ולזה יקראו על שמו. ואומרו ולא תטמאו – פירוש מלבד דברים שאתה מעלה על דעתך לשמור עצמך מהם עוד אני מבטיחך שלא יאונה לך כל מין הרע, והוא אומרו 'בכל השרץ הרומש…'. עוד ירמוז שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו"ם בעם בני ישראל.
מקור 5 – יומא דף לט ע"א
תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר (ויקרא יא, מג) 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' אל תקרי 'ונטמאתם', אלא ונטמטם. תנו רבנן '(אל) תטמאו בהם ונטמתם בם' אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן (ויקרא יא, מד) 'והתקדשתם והייתם קדושים' אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא.
רש"י: מטמטמת. אוטמת וסותמת מכל חכמה. מטמאין אותו הרבה. מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר קרא אל תטמאו בהן ואם תטמאו סוף ונטמתם. והתקדשתם. מעט, 'והייתם קדושים' – הרבה, הבא ליטהר מסייעין אותו.
מקור 6 – ספר החינוך, מצוה קנד (פרשת שמיני) – שלא לאכול בהמה וחיה טמאה
משרשי המצוה, מה שכתבנו באזהרת טריפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר יש בהם נזקים מצויים לגופים, שהם כלים לנפשות לפעול בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים, ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעולתן ולא ינעלו בפניהם רוע מזג הגופות וטמטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם:
מקור 7 – ספר החינוך מצוה ע"ג (פרשת משפטים) – שלא לאכול טריפה
משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצילו ולא לרעתה, באמת כי האל לא יריע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח אשר עמו יוציא כלי למעשהו, ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחוז בו הכלים יעשם האומן טובים, ואם לא יהיה הצבת טוב לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאי זה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות, ואם יש מהם שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהן, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לדברים נזק או תנעלת אלא במה שהשיג הוא.
ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן, פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן להועיל לנו מן המכשול הזה.
וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטריפות מורה חולי בבהמה. ואל תקשה עליך ותאמר מה הפסד אפשר להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה? כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי באורך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחייב להודות כי ברגע הראשון הותחל ההפסד אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מיעוטו, ועוד שכל דיני תורה וכל דבר שיש לו קיימא, בגדר כזה יתחייב להיות, שאם תתן דבריך לשיעורין לא יתקיים דבר בידך לעולם.
מקור 8 – בבא מציעא דף סא ע"ב
אמר ליה רב חנינא מסורא דפרת לרבינא: יציאת מצרים, דכתב רחמנא גבי שרצים למה לי? אמר ליה: אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל. אמר ליה: אנא המעלה קא קשיא לי, מאי שנא הכא המעלה, דכתב רחמנא? אמר ליה: לכדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל אמר הקב"ה אילמלא (לא) העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי.
מקור 9 – מדרש ילקוט שמעוני פרשת שמיני, רמז תקמ"ו
חמוּרים שרצים שכל המודה במצות שרצים, מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות שרצים, כופר ביציאת מצרים.
מקור 10 – ספרי פרשת עקב
אמר להם: היזהרו שלא תמרדו בקב"ה, שאין אדם מורד בקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר: 'פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה' (דברים ח, יב – יג). מהו אומר אחריו? 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'…' (דברים ח, יג) כיוצא בדבר אתה אומר 'וישב העם לאכול ושתֹה ויקומו לצחק' (שמות לב, ו). וכן באנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהם 'שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִיל, תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל… יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב… יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם…' (איוב כא, י – יג). היא גרמה להם 'וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ…' (איוב כא, יד). וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר 'אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ' (איוב כח, ה), אמרו סדום: הרי מזון אצלנו נעמוד ונשכח תורת רגל מבינינו. אמר להם המקום: בטובות שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח תורת הרגל מביניכם, אני משכח אתכם מן העולם.

מקור 11 – מדרש תנחומא פרשת שמיני, אות ח
וּמֵעֵת שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי, הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, לִתֵּן לָהֶם שָׂכָר טוֹב. אִם כֵּן, לָמָּה לֹא צִוָּה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן? אָמַר הקב"ה: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִי אוֹתוֹ וְעָבַר עָלֶיהָ, וְכָל הַמִּצְוֹת הַלָּלוּ הֵיאַךְ יָכֹל לְקַיֵּם אוֹתָם? בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּצְטַוָּה, בּוֹ בַּיּוֹם עָבַר עָלֶיהָ וְלֹא הָיָה יָכֹל לַעֲמֹד בַּצִּוּוּי שָׁעָה אַחַת… בַּתְּשִׁיעִית, צִוָּהוּ זֶה אֱכֹל וְזֶה לֹא תֹּאכַל. בָּעֲשִׂירִית, עָבַר עַל צִוּוּי. בָּאַחַת עֶשְׂרֵה, נִדּוֹן. בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, נִתְגָּרֵשׁ מִגַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם (שם ג, כד). הֱוֵי, שֶׁלֹּא עָמַד בַּצִּוּוּי שָׁעָה אַחַת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָה: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁאַתָּה לֹא יָכֹל לַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנְךָ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מְשַׁמְּרִין כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם וְעוֹמְדִין בָּהֶן. אֶחָד מֵהֶם עוֹמֵד וְנוֹטֵעַ מְעַדֵּר מְנַכֵּשׁ מְזַמֵּר שׁוֹרֶה וּמַשְׁקֶה, וְרוֹאֶה פֵּרוֹת נְטִיעוֹתָיו מְבַכְּרוֹת וְקוֹפֵץ יָדוֹ וְאֵינוֹ טוֹעֵם מֵהֶם לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם' (ויקרא יט, כג). וְאָדָם הָרִאשׁוֹן נֶאֱמַר לוֹ: מִזֶּה אֱכֹל וּמִזֶּה לֹא תֹּאכַל, וְלֹא יָכֹל לַעֲמֹד בְּצִוּוּיוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל' (בראשית ג, ו). וּבָנֶיךָ נִצְטַוּוּ, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ וְאֶת זֶה לֹא תֹּאכְלוּ. וּבְיוֹתֵר כְּשֶׁיָּבֹא אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִיקַּח בְּהֵמָה שֶׂה אוֹ עֵז אוֹ כֶּבֶשׂ, שׁוֹחֵט וּמַפְשִׁיט וּמַכְנִיס יָדוֹ וּבוֹדֵק הָרֵיאָה וְנִמְצָא טְרֵפָה, מַנִּיחוֹ וְאֵינוֹ אָכְלוֹ… לְפִיכָךְ לֹא נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹר מִצְוֹת הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה אַחַת נִצְטַוָּה וְלֹא עָמַד בָּהּ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה מִצְוֹת נָתַן לָהֶם הקב"ה, וְהֵם מְשַׁמְּרִין. לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְאָמַר לָהֶם: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ, וְאֶת זֶה לֹא תֹּאכְלוּ, אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר.
מקור 12 – מסילת ישרים פרק יא
אִסּוּר הַמַּאֲכָלוֹת, בֵּין בְּעִנְיַן הַטְּרֵפוֹת עַצְמָם, בֵּין בְּעִנְיַן תַּעֲרוֹבוֹתֵיהֶן, בֵּין בְּעִנְיַן בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ חֵלֶב וְדָם וְעִנְיַן בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ"ם וְעִנְיַן גִּעוּלֵי עַכּוּ"ם, יֵין נִסְכָּם וּסְתָם יֵינָם וּשְׁאָר אִסּוּרֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כָּל אֵלֶּה הַנְּקִיּוּת בָּהֶם צָרִיךְ דִּקְדּוּק גָּדוֹל וְצָרִיךְ חִזּוּק, כִּי יֵשׁ תַּאֲוַת הַלֵּב הַמִּתְאַוֶּה בְּמַאֲכָלִים הַטּוֹבִים וְחֶסְרוֹן הַכִּיס בְּאִסּוּרֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת וְכַיּוֹ"ב וּפְרָטֵיהֶם רַבִּים כְּכָל דִּינֵיהֶם הַיְדוּעִים וְהַמְבֹאָרִים בְּסִפְרֵי הַפּוֹסְקִים, וְהַמֵּקֵל בָּהֶם בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר אֵינוֹ אֶלָּא מַשְׁחִית לְנַפְשׁוֹ,
וְכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרָא (ויקרא יא), "לֹא תִּטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" – "אִם מִטַּמְּאִים אַתֶּם בָּם סוֹפְכֶם לִטָּמֵא בָּם", וְהַיְנוּ, כִּי הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת מַכְנִיסִים טֻמְאָה מַמָּשׁ בְּלִבּוֹ וּבְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּלֶּקֶת וּמִתְרַחֶקֶת מִמֶּנּוּ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּשַׁ"ס גַּם כֵּן "וְנִטְמֵתֶם בָּם" – "אַל תִּקְרֵי וְנִטְמֵתֶם אֶלָּא וְנִטַּמְטֶם ", שֶׁהָעֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, כִּי מְסַלֶּקֶת מִמֶּנּוּ הַדֵּעָה הָאֲמִתִּית וְרוּחַ הַשֵּכֶל שהקב"ה נוֹתֵן לַחֲסִידִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה", וְהִנֵּה הוּא נִשְׁאָר בַּהֲמִי וְחָמְרִי מְשֻׁקָּע בְּגַסּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה. וְהַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת יְתֵרוֹת בָּזֶה עַל כָּל הָאִסּוּרִין, כֵּיוָן שֶׁהֵם נִכְנָסִים בְּגוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם מַמָּשׁ וְנַעֲשִׂים בָּשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.
וּכְדֵי לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁלֹּא הַבְּהֵמוֹת הַטְּמֵאוֹת אוֹ הַשְּׁקָצִים בִּלְבַד הֵם הַטְּמֵאִים, אֶלָּא גַם הַטְּרֵפוֹת שֶׁבַּמִּין הַכָּשֵׁר עַצְמוֹ הֵם בִּכְלַל טֻמְאָה, אָמַר הַכָּתוּב (ויקרא יא), "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר". וּבָא הַפֵּרוּשׁ לְרַבּוֹתֵינוּ, "אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּין חֲמוֹר לְפָרָה, לָמָּה נֶאֱמַר בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר? בֵּין טְמֵאָה לָךְ וּבֵין טְהוֹרָה לָךְ, בֵּין נִשְׁחַט רֻבּוֹ שֶׁל קָנֶה לְנִשְׁחַט חֶצְיוֹ, וְכַמָּה בֵּין רֻבּוֹ לְחֶצְיוֹ? מְלֹא הַשַּעֲרָה", עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. וְאָמְרוּ לָשׁוֹן זֶה בְּסִיּוּם מַאֲמָרָם, "וְכַמָּה בֵּין רֻבּוֹ לְחֶצְּיוֹ וכו'. לְהַרְאוֹת כַּמָה נִפְלָא כֹּחַ הַמִּצְוָה – שֶׁחוּט הַשַּעֲרָה מַבְדִּיל בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה מַמָּשׁ.
וְהִנֵּה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ יַחְשֹׁב אִסּוּרֵי הַמַּאֲכָל כְּמַאֲכָלִים הָאַרְסִיִּים אוֹ כְּמַאֲכָל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר אַרְסִי, כִּי הִנֵּה אִם דָּבָר זֶה יֶאֱרַע, הֲיָקֵל אָדָם עַל עַצְמוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ? אִם יִשָּׁאֵר לוֹ בּוֹ אֵיזֶה בֵית מֵחוּשׁ אֲפִלּוּ חֲשָׁשָׁא קְטַנָּה, וַדַּאי שֶׁלֹּא יָקֵל, וְאִם יָקֵל לֹא יִהְיֶה נֶחְשָׁב אֶלָּא לְשׁוֹטֶה גָמוּר, אַף אִסּוּר הַמַּאֲכָל כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא אֶרֶס מַמָּשׁ לְלֵב וְנֶפֶשׁ, אִם כֵּן מִי אֵפוֹא יִהְיֶה הַמֵּקֵל בִּמְקוֹם חֲשָׁשָׁא שֶׁל אִסּוּר, אִם בַּעַל שֵׂכֶל הוּא? וְעַל דָּבָר זֶה נֶאֱמַר (משלי כג), "וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה":

מאכלות אסורות
בעלי חיים
• אבר מן החי, בשר מן החי
• בהמה וחיה טמאה, דגים טמאים, שרצים ורמשים
• טרפה / נבילה
• בשר בחלב
• דם
• חלב

מצוות התלויות בארץ
• טבל
• ערלה
• פירות / ירקות שביעית
• חדש

 בישולי גוים
 חלב עכו"ם
 פת עכו"ם
 יין נסך
 חמץ אחר חצות יום י"ד בניסן ; חמץ בפסח
 תקרובת עבודה זרה