תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק (מסכת ר"ה)
חז"ל מבארים מדוע תוקעים בשופר של איל דוקא, ולא של בעל חיים אחר, כדי להזכיר את עקידת יצחק.
לפי טעם זה, מדוע לא לקחים סכין שיותר מזכיר את העקידה ואת הציווי "והעלהו לעולה", מאשר קרן של איל?
בהזכרה זו אין אנו מתכוונים להזכיר רק את הסכמת אברהם להקריב את בנו ואת הסכמת יצחק להישחט. כוונתנו גם להדגיש שהקב"ה אינו רוצה בקרבנות אדם, ועל כן החליף את יצחק בקרבן של איל.
כשאנו עומדים בר"ה במשפט, אנו מרמזים על השופר של איל, ומבקשים מהקב"ה, שגם בנו ינהג ברחמים, כפי שנהג ביצחק אבינו שלקח תמורתו איל, יחוס עלינו, ולא יחפוץ במות המת.
מדוע ראש השנה נחגג יומיים?
בתקופת המשנה, נשלחו שליחי בית הדין מירושלים לגלויות, להודיע להם מתי יחולו המועדים. משלא הספיקו להגיע לכל מקום בזמן וכדי לצאת מהספק ולא לחלל את החג הוחלט לחגוג כל חג שנזכר בתורה במשך יומיים, ולא יום אחד (כפי שנוהגים בארץ ישראל), שהרי ייתכן שהחודש הקודם היה חסר ויתכן שהיה מלא, זהו "יום טוב שני של גלויות". תקנה זו קיימת עד ימינו בארצות הפרוזה.
בתורה נכתב "יום תרועה", שמשמעו – שראש השנה חל יום אחד בלבד, ב-א' בתשרי. למרות זאת, גם בארץ ישראל ראש השנה נמשך יומיים רצופים, לשמור על מסורת זו. כדי למנוע טעויות התקינו חכמים (גם בירושלים, מקום מושב בית הדין), שבראש השנה ינהגו יומיים של יום טוב ומנהג זה נקוט בידינו עד היום, בבחינת "מנהג אבותינו בידינו". זו כוחה של מסורת ומנהגי אבות, וזו החיוניות הגלומה בשמירת הרצף ההיסטורי.
מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?
אמנם הרמב"ם אומר שתקיעת שופר היא "גזירת הכתוב", כלומר מצווה ללא סיבה, אך בכל זאת ניתנו למצווה זו מספר טעמים (בעיקר ע"י רס"ג, רב סעדיה גאון).
- בתחילת כהונתם של מלכים כשהמליכו מלכים, תקעו בשופר. וכיוון שתחילת "מלכותו" של ה' בעולם התחילה בחודש תשרי, אנו תוקעים בשופר בתשרי לסמל קבלת מלכות ה' עלינו גם היום.
- להזכיר מעמד הר סיני בו נאמר "וקול שופר חזק מאוד", ובכך נקבל על עצמנו עול תורה ונגיע זכאים ליום הדין.
- להזכיר לנו על עקידת יצחק שמסר את נפשו וברגע האחרון אברהם העלה במקומו איל ש"נאחז בסבך בקרניו". ע"י הזכרת מעשה זה של מסירות נפש לקיים ולשמור בכל מצב אפשרי.
- האדם מושפע מהסובב אותו. קול השופר הוא קול "מפחיד" (אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו). למעשה השופר היה ה"אזעקה" של פעם. ולכן קול השופר מעורר באדם פחד המביא אותו להרהורי תשובה ולתיקון מידותיו ומעשיו.
שנהיה לראש ולא לזנב
בראש השנה אנו מאחלים שנהיה "לראש ולא לזנב".
מדוע כופלים את הלשון ואומרים גם 'שנהיה לראש' וגם 'שלא נהיה לזנב', הרי אם נהיה לראש, ממילא לא נהיה לזנב?
רבי יהונתן אייבשיץ: יש כאן שתי ברכות שאנו מאחלים לעצמנו, בכוונה כפולה: א. שנהיה לראש, ב. שלא נהיה לזנב, אפילו לא זנב לאריות.
אנו מאחלים איש לרעהו בראש השנה, שנהיה ראש לאריות, זו שאיפתנו, ללא פשרות.
ביאורים על הקריאה בראש השנה – פרשת העקידה
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (כב, א)
מה היתה מטרת ניסיון העקידה?
רמב"ן: ככלל, הקב"ה אינו צריך את הניסיון, שהרי יודע בדיוק מה מצבו של כל אחד וכיצד יגיב. מטרת כל ניסיון לתת למנוסה שכר באמצעות הוצאת יכולותיו מהכח אל הפועל.
חזקוני: הקב"ה הביא אותו לידי נסיון, לפני מידת הדין שקטרגה עליו, לפרסם בקרב הבריות שלרצונו לעבוד את הקב"ה אין גבולות ועקבות, שלא יקטרגו עליו.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה (כב, ז)
מדוע העקידה נחשבת לניסיון רק של אברהם, ולא של יצחק, בפרט שיצחק היה בן שלושים ושבע?
יש מהראשונים ומהמפרשים שדנו בשאלה, עבור מי היה הניסיון גדול יותר, עבור אברהם שהצטווה מפי הקב"ה, שעקד את בנו יחידו אהובו, או עבור יצחק שהיה בן שלושים ושבע (למרבית הדעות), שיכל לסרב, שלא הצטווה מפי הקב"ה, אלא רק מאביו. הרוב מצדדים שהניסיון הגדול יותר היה עבור אברהם.
רבינו בחיי: ככלל, הניסיון הגדול יותר היה עבור אברהם, שכן נצטווה על ידי הקב"ה לשחוט את בנו, בעוד יצחק לא נצטווה כלל. אמנם יש שסוברים (כדעת אבן עזרא) שניסיונו של יצחק היה גדול יותר, שכן הוא לא הצטווה מפי הקב"ה, אלא מפי אביו, ולכן גדול יותר כח אמונתו.
אברבנאל: עבור יצחק היה זה ניסיון, לאחר שידע בבירור שהוא "השה לעולה", משהבין מאביו שבו בחר ה', שלא נמנע ללכת לדרכו ולא ברח, ואף לא ניסה להתעכב, אלא 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו', וכדברי חז"ל במדרש אגדה (סימן ח): "ואף כי גילה אברהם ליצחק כי לשחטו היה מוליכו, קיבל דבריו של הקב"ה בשמחה, לכך נאמר 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו'".
עם זאת, התורה מייחסת את ניסיון לאברהם, ולא ליצחק, משום שצערו של אברהם מהמעשה, בפרט שהוא זה שיבצע אותו, ילווה אותו לאורך כל ימיו, בעוד צערו של יצחק, עם כל הקושי הכרוך בכך, מסתכם במשך הזמן שעד העקידה ומסתיים בשעת המעשה. מאותו רגע לא ירגיש מאומה.
שמחה בראש השנה
בראש השנה, בניגוד לחגים אחרים, אין מצוה מפורשת לשמוח. השמחה מתונה יותר, הואיל והוא "יום הדין". אמר על כך האדמו"ר מגור, בעל חידושי הרי"מ, שמנהג העולם, שכל צבא מתרגל ומתאמן, במהלך השנה, בעת השגרה, כדי שיהיה מוכן ומאומן ליום פקודה אם יידרש וינצח בקרב. אוי לו לצבא שיתחיל להתארגן ולהתאמן בשעת הקרב, בשעת הקרב צריכים להלחם ולנצח.
עברנו את חודש אלול, מעין שלב "האימונים". חודש שלם התאמנו ל"קרב", שנהיה מיומנים, ערוכים ומוכנים. מועד ה"קרב" הגיע, ראש השנה – יום הדין. ביום זה משיבים עם ישראל "מלחמה", בתשובתם, תפילתם ותקיעת השופר.
"מלחמה" זו נמשכת עשרה ימים, החל מראש השנה ועד ליום הכיפורים, ימי "בין כסה לעשור". כסה – על שם הירח, שמתכסה בתחילת החודש ומתמלא באמצעו. עשור – על שם שיום הכיפורים חל בעשירי בתשרי.