גליון תורתך שאלתי לראש השנה תשפ"ז
הורדת קובץ pdf
קריאה ליום הראשון – בראשית כא, א–לד: פקידת שרה, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל
מדוע 'יִצְחָק' ולא 'צָחַק'?
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ… יִצְחָק (בראשית כא, ג)
מדוע נצטוה אברהם לקרוא לבנו דווקא 'יצחק' בלשון עתיד, ולא 'צָחַק' בלשון עבר, על שם השמחה שכבר התרחשה?
מבאר ה'חתם סופר' שיום לידת יצחק היה יום רצון ושמחה, שבו פקד הקב"ה עקרות רבות. אולם, גודל הבשורה נודע רק כעבור תשעה חודשים, כשאותן נשים ילדו. הן חישבו למפרע את יום הריונן, והיה זה ביום לידת יצחק. לפיכך נקרא שמו 'יִצְחָק' בלשון עתיד, לרמז שהשמחה והצחוק שהביאה נשמתו לעולם עתידים להתגלות ולהדהד רק בהמשך. וזה דיוק דברי שרה: "כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי", בעתיד, לכשיתברר עומק הנס והשפע שנמשך ממנו.
השם 'יצחק' מלמדנו ששמחה יהודית אמיתית אינה חוויה חולפת של העבר, אלא אור מתמשך שפירותיו צומחים בחשאי ומאירים את העתיד.
מאחורי הקלעים של משתה יצחק
וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כא, ח)
מדוע הוגדר המשתה כ'מִשְׁתֶּה גָדוֹל'?
רבנו בחיי מבאר שתואר המשתה כ"גדול" מעיד על האורחים שפקדו אותו, "גדולי הארץ". מעמדו המרומם של אברהם גרמו למלכים ולכל נכבדי תבל לנהור לאוהלו, כדי לחלוק לו כבוד ולהתרגש עמו מהנס הגדול של הולדת יצחק לעת זקנה. האירוע היה רב משתתפים, עד שהתורה בחרה שלא למנות את שמות כל הנכבדים מרוב כמותם וגודל המעמד.
המבט החינוכי של שרה אמנו
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (כא, ט)
מדוע האריכה התורה בתיאור כה מפורט, ולא נקטה בפשטות את שמו המפורש 'ישמעאל'?
הרמב"ן מבאר שהתורה בחרה להציג את המתרחש דרך מבטה העמוק של שרה. היא ראתה לנגד עיניה לא רק נער המקל ראש, אלא את שורש הנהגתו: היותו "בן הגר המצרית", אשר מנהגי בית אמו השפיעו עליו. מתוך דאגה טהורה לחינוך יצחק, הבחינה שרה שאין זה ראוי שבנה של השפחה ינהג בקלות ראש במחיצת בנה אהובה נושא הבשורה. מסיבה זו גם בפסוק הבא נמנעה מלהזכיר את שמו, ואמרה לאברהם: 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה', ולא נקטה בשמותיהם, כדי להדגיש את הפער הרוחני.
קריאה ליום השני – בראשית כב, א–כד: עקידת יצחק
סוד הניסיון בעקידת יצחק
כב, א וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם
מדוע רק בניסיון העקידה, העשירי מציינת התורה במפורש: "וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם", בשונה מכל תשעת הניסיונות שקדמו לו?
רבנו בחיי מבאר שניסיון זה חרג לחלוטין מגדרי ההיגיון האנושי. לאחר מאה שנות ציפיה, זכה אברהם לחבוק בן יחיד. ולאחר 37 שנים התבקש להקריבו במו ידיו. גדולתו של אברהם התבטאה בכך שלא פעל מתוך סערת רגשות, אלא מתוך יישוב הדעת מוחלט, יראה ואהבת ה' עילאית שגברה על כל רגש טבעי. ניסיון שכזה, המלמד על שיא דרגת אהבת הקב"ה, ראוי היה לפרסום מיוחד לדורות.
העקידה אינה רק מבחן של ציות, אלא "דגל" של אמונה מרוממת: שיא רוחני שבו אהבת ה' גוברת על כל רגש טבעי, מתוך צלילות הדעת ומסירות נפש המאירה את הדרך לכל הדורות.
בצניעות אל הפסגה
כב, ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם
מדוע הורה לנעריו להישאר למרגלות ההר עם החמור, ולא העלה אותם עמו שיהיו עדים למעמד הגדול?
האברבנאל מבאר שהעליה לפסגת ההר היתה תלולה וקשה, ללא שביל סלול, המאפשר מעבר לבהמה (ולכן הועמסו עצי העולה על יצחק). אברהם הסביר לנעריו שהיה חפץ בעלייתם, אך לא יתכן להפקיר את החמור לבד בשממה, מחשש שייטרף בידי חיות רעות, ולכן עליהם להישאר ולשמור עליו. בנימוק טבעי זה מנע אברהם שאלות מיותרות והסווה את כוונת העקידה, תוך שהוא מגלה אחריות מופלאה לכל פרט ולמניעת צער מבעלי חיים, אפילו בשעה כה גורלית.
גבורת האב מול מסירות הבן
ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק… הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה
מדוע נחשבת העקידה כניסיון של אברהם, והלוא יצחק היה בן 37 ומסר את נפשו מרצונו?
רבנו בחיי מבאר שעיקר הניסיון הוטל על כתפי אברהם. הקושי העצום היה הציווי הישיר שנמסר לאב, לעקוד במו ידיו את בנו יחידו ואהובו, מעשה הנוגד כל רגש אב וטבע אנושי. יצחק אמנם גילה גבורת נפש כשהתמסר למעמד, אך לא נצטווה על כך ישירות מפי הגבורה, אלא שמע זאת מאביו. המבחן של ביצוע המעשה הלכה למעשה נותר מנת חלקו של אברהם. הוא זה שקיבל את הציווי הישיר והתמודד עם המאבק הנורא מכל – הקרבת בנו יחידו מתוך אהבת הבורא.
דגל של אמונה
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה (כב, יב)
וכי לא ידע הקב"ה עד עתה שאברהם ירא אלקים, מה התחדש כעת?
ה'כלי יקר' מבאר שהמילה "יָדַעְתִּי" אינה מתייחסת לידיעת הבורא, אלא משמעה: 'הוֹדַעְתִּי'. תכליתו העיקרית של הניסיון מלשון 'נֵס' – דגל מורם ונישא – היתה לפרסם ולגלות לכל באי עולם את צדקתו ויראת השמים העילאית של אברהם אבינו. הקב"ה אמנם ידע תמיד את עומק מסירותו של אברהם, אך רק לאחר שעמד בפועל במבחן הקשה מכל, הגיעה העת לפרסם זאת בעולם, למען יראו כולם את גבורת האמונה ויכירו בגדולת יראת ה'.
הניסיון לא נועד ללמד את הקב"ה על אברהם, אלא להרים את יראת השמים שלו כדגל מאיר לכל האנושות.
