גליון תורתך שאלתי לחג פסח תשפ"ד
בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת
מדוע המצרים לקו על המים יותר מאשר במצרים?
ויגד אברהם: במצרים עמדה להם זכות של אכסניה לעם ישראל, כפי שכתוב: "…לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח), וקיבלו רק עשר מכות, אולם על הים לא עמדה להם זכות.
הרב ברוודא: על התעוזה שהיתה להם לצאת אחרי עם ישראל למלחמה, לאחר שראו את הניסים הגדולים בארץ מצרים.
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה – דַּיֵּנוּ
מה היתה התועלת בעצם העמידה לפני הר סיני ללא קבלת התורה?
עירובין דף ק: אם לא היתה ניתנת התורה, היינו לומדים צניעות מחתול וחריצות מנמלה וכיו"ב. כלומר – גם אם לא היתה ניתנת התורה היינו צריכים לקיימה, אך אנו מודים להקב"ה, שנתן לנו את התורה.
אלשיך: בקרבתם להר סיני, פסקה מהם זוהמה, וכתוצאה מכך הגיעו לדרגת אדם הראשון לפני החטא, שיכל להשיג את שרשי המצוות.
מלבי"ם: אין הכוונה, שדי לנו ללא קבלת התורה, אלא דיינו להלל את הקב"ה ולשבחו, גם אילו לא קיבלנו את התורה.
רבי יחזקאל לוינשטיין: עצם ההוצאה ממצרים ומהשעבוד של פרעה, די בו כדי לחייבנו, לקיים את התורה, גם ללא נתינתה, שהרי האבות קיימו את התורה עוד לפני שניתנה.
הרב כהנמן: במעמד הר סיני המלאכים התווכחו עם הקב"ה והתנגדו שעם ישראל יקבל תורה. שורש הויכוח היה נעוץ בשאלה – מי יקבע מה אומרת התורה, יפרש אותה ויפסוק על פיה את הפסקים. המלאכים התנגדו לנתינתה לבני אדם, ורצו לקבוע זאת בעצמם, אך הקב"ה החליט לתת אותה לעם ישראל. אנו מודים לו, ואומרים שגם אם לא היה נותן לנו את התורה (את האפשרות לפסוק פסקים ולפרש את התורה), אלא רק את המצוות – דיינו.
הסבא מסלבודקא: בהתקרבות להר סיני, השיג עם ישראל את ידיעת המצוות, כל אחת בפני עצמה, אבל ע"י נתינת התורה – הפכו המצוות למכלול אחד.
שפתי חיים: בעם ישראל מצד עצמם יש הכנה שראויה לעבודת ה', אבל במתן תורה, הקב"ה חידש בהם כח לפעול ולתקן את הבריאה יותר ברוחניות.
הרב זלזניק: גם ללא קבלת התורה היינו מקיימים את המצוות, אבל הקב"ה קירב אותנו להר סיני ונתן לנו את התורה, ואנו בבחינת מצווה ועושה, שעליו אמרו – "גדול המצווה ועושה".
הרב גרוסברד: בים סוף הגיעו בני ישראל למעלה רוחנית, שראו פני שכינה, אפילו שפחה, ועל כך – "דיינו".
אברבנאל: ולא נתן לנו את התורה – בכללותיה, פרטיה ודקדוקיה, אלא שהיה מסתפק במעט מצוות.
אש דת: התועלת שבהתקרבות להר סיני – לימוד הענוה, מהר סיני שהיה ענו.
כתב סופר: עם ישראל זכה למעלת האחדות, כשהתקרב להר סיני, חז"ל דורשים על הפסוק "ויחן שם ישראל…" – כאיש אחד בלב אחד.
רבי חיים סולובייצ'יק: גם אם לא היה נותן את התורה, בודאי שבע מצוות בני נח היו נשארות.
נודע ביהודה: התורה ניתנה לנו במתנה. אילו רק קירב אותנו להר סיני לקבל את התורה, ולא נתן לנו אותה במתנה, גם בזה דיינו, כיון שאנו מצווים ללמוד. קל וחומר – שהקב"ה נתן לנו אותה במתנה והיא רק שלנו.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל… וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר
מדוע מציין את המרור לאחר המצה, והרי במצרים השעבוד (מר) היה בתחילה, ורק אח"כ אפו את המצות?
מעשה ניסים: מטרתה העיקרית של הגאולה לעשותנו עבדי הקב"ה, והמטרה המשנית היתה ההצלה מהגלות והמרירות. אם המרור היה קודם, היה משתמע שעיקר הגאולה נועדה להוציאנו מהמרירות ומהשעבוד.
אברבנאל: רבן גמליאל מונה עפ"י סדר חשיבות הנס שנעשה בכל אחד מהשלושה. תחילה נס הפסיחה על בתי בני ישראל – פסח. לאחר מכן אפיית המצות, שבצקם לא החמיץ ובסוף – מרור, שעימו לא נעשה נס.
רבי ישראל סלנטר: מצה מסמלת את הגאולה, את התוצאה הסופית, ואילו מרור מסמל את השעבוד, את המניע והסיבה. בהתרחשות המעשה – הסיבה, המניע קודמים לתוצאה. אולם בסיפור המעשה, הסדר הפוך – תחילה מדברים על התוצאה (המצה) ורק אח"כ על הגורם, הסיבה (המרור).
חידושי הרי"מ: בני ישראל התרגלו לשעבוד, ולא התלוננו. הגלות נהייתה חלק מהם, עד שחשבו שלא ניתן לחיות בלעדיה. הקב"ה אמר להם – אני אוציא אתכם מהמצב שבו אינכם מבינים שאתם סובלים, ולאחר שתצאו ותאכלו מצות, תבינו כמה מרור היה בשעבוד.
מוציא מצה
מדוע לא מטבילים את המצה במלח?
רמ"א: פת נקיה אינה צריכה מלח.
מהר"ל: משום חביבות המצוה, יוצאים ידי חובה במצה, שאין עימה טעם אחר.
לבוש: כדי שהמצה תהיה תפלה כמו לחם עוני, ללא טעם נוסף.
לקט יושר: מלח מגן על ישראל. בליל הסדר איננו זקוקים להגנה נוספת, שכן לילה זה הוא ליל שימורים.
מרור
מדוע מטבילים את המרור בחרוסת?
רבי יוסף צבי סלנט: המצרים הראו לעם ישראל, סבר פנים יפות ונעימות, למרות שהתכוונו לשעבד את בנ"י. המרור, שטעמו מר בפנים (זכר למרירות והשעבוד), מטובל במתיקות בחרוסת (זכר ליחס "החיובי" שהיה בהתחלה שהיה מטובל במתיקות).
רבי אייזיק שר: המצרים מיררו את חיי אבותינו במצרים, אך בנ"י לא נתנו לצרות ולמרירות להשתלט עליהם, ועשו פעולות שמנעו זאת, כגון – שהיו מתייחדים מתחת לעץ התפוח, והראו שבתוך הצרות יש עתיד ותקוה. הקב"ה נגלה עליהם ועשה להם ניסים שהפיגו את המרירות וזכר לכך, אנו מטבילים חרוסת במרור, להמחיש את המרירות שהיתה עם טעם "מתוק".
כתב סופר: כדי שהעני יבטח בה' ויאמין שהכל לטובה, מטבילים את המרור בחרוסת, להראות שגם בעת הצרה (מרור) אנו מקוים לישועה ולימים טובים.
זֵכֶר לְמִּקְדָּשׁ כְּהִלֵּל, כֵּן עָשָׂה הִלֵּל… הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד
מדוע הלל היה כורך אותם ביחד?
כתב סופר: קרבן פסח זו מצות עשה, ומי שלא מקיימה חייב כרת. לעומת זאת מצוות מצה ומרור הן מצוות עשה רגילות. הלל מלמדנו להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה, בכריכת שלשתן, הראה שכלם שוים בעיניו.
הרב להמן: הלל הוא הסמל של הענוה וההתבטלות, למרות שהיה מנהיג, בעל שיעור קומה. הלל מורה כיצד להמתיק את המרירות (אם יש), בחייו של יהודי, בכריכת המרירות עם מעט מהמתיקות.
אלשיך: כריכת המצה והמרור מסמלים דרך בעבודת ה'. המצה מרמזת על יצר הטוב, המרור – על יצר הרע. את הקב"ה עובדים גם ביצר הרע, שהרי חז"ל דרשו – "בכל לבבך – בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע" (ברכות דף נד). עלינו לרתום את כח הרע לשירותו של הטוב בעבודת ה'.
דברי יואל: הלל אמר בכל יום ברוך ה', וקיבל הכל לטובה ובשמחה, גם אם היתה לו רעה באותו היום (ביצה דף טז). הלל רצה לרמוז גם בקרבן הפסח את שיטתו, שיש לקבל את הטובה ואת הרעה בשמחה באותה המידה. קרבן פסח ומצה מרמזים על הגאולה, מרור מרמז על השעבוד והגלות. הלל כרך הכל יחד ואכל בהסיבה בדרך של חירות.
