שמחתו הכפולה של החג

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה' (ויקרא כג, לד)

בתורה כתובים שני שמות לחג זה – 'חַג הָאָסִף', ו'חַג הַסֻּכּוֹת'. מדוע בחרה התורה להדגיש בפסוק זה דווקא את השם 'חג הסוכות'? מה ההבדל בין שני השמות?

הנצי"ב מוולוז'ין מבאר ששני השמות משקפים שני ממדים מהותיים בעבודת הנפש ובשמחתו של האדם. השם 'חג האסיף' נוגע לשמחה הטבעית. זהו הרגע שבו החקלאי מביט בסיפוק על שדותיו, אוסף את יבול השנה ומבטיח את מחייתו לקראת החורף. זו שמחה אנושית מובנת, המבטאת הקלה ורווחה על עמל שנושא פרי.

לעומתו, השם 'חג הסוכות' מגביה את האדם למדרגת שמחה עליונה, שמחה רוחנית ואלוקית. שם זה נקבע על שם הציווי לפרוש מדירת הקבע הבטוחה, הגדושה בכל טוב, ולצאת אל סוכת עראי תחת 'צילא דמהימנותא'.

בהדגשת השם 'חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה" מורה התורה שתכלית העמל החומרי אינה מסתכמת בצבירת נכסים בתוך הבית, אלא בהתמסרות הפנימית, ברוממות הנפש ובביטחון המוחלט בה' יתברך.

המעבר מדירת הקבע המוגנת אל סוכת עראי ממחיש שמקור החוסן, הביטחון והשלווה של האדם בהשגחתו המתמדת של הקב"ה.

שני שמותיו של החג אינם כפילות לשונית. חג הסוכות מחדד את התובנה שאיסוף התבואה הופך לברכה שלמה רק כשהאדם מסוגל לפרוש ממנה לטובת ישיבה בצלו של הקב"ה.