מהאסיף לאיחוד הלבבות

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'… וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… (ויקרא כג, מ-מב)

מדוע נשתנו מצוות חג הסוכות שנכתבו בלשון רבים, בעוד שבחג המצות נשנה הציווי בלשון יחיד, "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת", "לֹא יֵרָאֶה לְךָ"?

מבארים בפירוש 'דעת זקנים' מבעלי התוספות שהשמחה מתעלה בהדרגה בשלושת הרגלים.

• בפסח, טרם הבשיל הקציר והאסמים עודם ריקים, אין השמחה ניכרת ולכן לא נזכרה בו שמחה.
• בשבועות, עם תחילת קציר החיטים, נזכרה שמחה פעם אחת ("וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה'").
• אולם בחג הסוכות, עת אסיף התבואה והפירות מהשדות והכרמים, השמחה מגיעה לשיאה, ועל כן הוזכרה שלוש פעמים.

מכאן מתבאר פשר שינוי הלשונות: בפסח, מחמת דוחק היבול, אין באפשרות האדם לפתוח את ביתו לרווחה, ועל כן פנה הכתוב אל היחיד. אולם בסוכות, כשהבתים מלאים בברכת ה', תובעת התורה לחלוק את השפע: לשתף את הלוי, הגר, היתום והאלמנה. הציוויים "וּלְקַחְתֶּם", "וּשְׂמַחְתֶּם" ו"תֵּשְׁבוּ" נאמרו ברבים, משום ששמחת החג האמיתית שלמה רק בהתאחדות הלבבות ובהסבה משותפת. וכפי שלימדונו חז"ל, אומר הקב"ה: אם אתה משמח את שלי – אני משמח את שלך.

שמחת חג הסוכות אינה מתמצה בתחושת סיפוק חומרי מן האסיף, אלא בהרחבת הנפש לקראת הזולת. המעבר מלשון יחיד ללשון רבים מציב בפנינו דרישה מוסרית ורוחנית: השובע והשמחה נמדדים בישיבה המשותפת, שבה כל חלקי העם חוסים תחת צל אחד ומאוחדים באותה השמחה.