זמן שמחתנו

וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ

על אף שמצות השמחה נוהגת בכל מועדי ישראל, ייחדו חכמים בנוסח התפילה והקידוש דווקא את חג הסוכות בכינוי המובהק: "זמן שמחתנו". מדוע זכה חג זה לתואר המרומם מכולם?

מבאר רבי יוסף בכור שור שבימי התשובה והרחמים זוכים אנו למחילת עוונות ולטהרת הלב. מתוך אותה נקיות פנימית וסליחת החטא ביום הכיפורים, פוסע האדם אל ימי הסוכות כשהוא מלא שמחה זכה וטוב לבב, בבחינת הכתוב "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז).

רובד נוסף מוסיף בעל ה'נתיבות שלום': במרוצת ימות השנה שקוע האדם בטרדות החומר ולבו נתון בדאגה לנכסיו ולרכושו, כמאמר התנא: "מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה" (אבות ב, ז). מרוץ השגרה מייצר חששות ומונע שמחה שלמה. בחג הסוכות מצווים אנו לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת ארעי. כשהאדם משיל מעליו את תלותו בנכסים הגשמיים ומפקיד את ביטחונו בצלא דמהימנותא, מתפוגגת הדאגה, ושמחת הלב שורה עליו במלואה.

שמחת חג הסוכות אינה שמחה טבעית או שגרתית, אלא פסגה רוחנית הנבנית משני יסודות איתנים: טהרת הנפש ממחילה ועוון, והתנערות מכבלי הדאגה הגשמית. כשאדם יוצא מכותלי הקבע אל סוכת הארעי, הוא מגלה שמסתפק במעט חומר ובהרבה ביטחון, כדי לזכות ל"זמן שמחתנו" אמיתי ומושלם.