גליון תורתך שאלתי – שמחת תורה תשפ"ד

שמחת תורה – תפילה על הגשמים

בשמחת תורה מתפללים על הגשמים. יש בכך רמז, שהגשמיות באה בזכות התורה. ביום שבו אנו מסיימים את התורה ושמחים בה, זה הזמן וזו הזכות לקבל את השפע הגשמי. כפי שכתוב: (ויקרא כו) "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם".

בספרו 'מכתב מאליהו' על המועדים, כותב הרב דסלר, שגם מי שלא השיג מדרגות בר"ה ויוה"כ, יכול בשמחה של שמחת תורה להגיע לאותן דרגות כמו ביו"כ.

הרב שטיינמן זצ"ל נהג לומר לפני שמחת תורה לאחד המשגיחים, שיאמר לבחורים שהעיקר בריקודים זה להרים את הראש ולא רק את הרגלים.

'אנא ה' הושיעה נא…', 'דובר צדקות הושיעה נא…'

בתחילת כל הקפה מזכירים תפילות ותחנונים, כדוגמת 'אנא ה' הושיעה נא…', 'דובר צדקות הושיעה נא…' ועוד.

מדוע בזמן שמחה כזו תיקנו תחינות ובקשות?

זהו זמן מיוחד לקבלת התפילות שלנו. בסידור 'בית יעקב' לרבי יעקב עמדין הביא מדברי הזוהר, שכל התפילות של שמיני עצרת מתקבלות. משום ששמחת תורה זה יום של קשר בין הקב"ה לבין עם ישראל, בין אב לבנו, וכשבן מתרפק לאביו ומבקש ממנו, הוא מקבל הכל.

השטן עומד ומקטרג בכל עת, אך בשמחת תורה באמצע הריקודים, לא עולה על דעת השטן שכעת יתפללו ולכן דווקא אז, מבקשים 'אנא ה' הושיעה נא'.

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ (לג, א)

מה מקומה של ברכה זו כאן?

בכור שור: "עתה פירש התוכחה שהוכיחם, כמו שציווה הקב"ה לו, כדכתיב 'דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם' (לעיל א, ג) 'כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה' (שם לא, יט) להם, כי כן ציווה ה' לכתוב את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, ושימה בפיהם: וזאת – הברכה: שבירכן כמו כן ברוח הקודש. וזהו שנאמר: 'איש האלהים', פירוש: שלוחו של מקום… לפני מותו: סמוך למיתתו, דרך ארץ הוא שכשאדם בא ליפטר מחבריו שמברכם, ונותן להם שלום. וכן עשה יעקב אבינו כשבא ליפטר מבניו בירכם, וברכתם של אילו הגדולים נבואה היא, ודברים העתידים לבא".

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר  (לג, ו)

לאחר שאמר משה רבינו 'יְחִי רְאוּבֵן', מדוע הוסיף ואמר 'וְאַל יָמֹת'?

כשהיה רבי חיים מבריסק ילד כבן 4, שאל אותו אביו בעל ה'בית הלוי': מדוע משה אמר 'וְאַל יָמֹת', לאחר שאמר 'יְחִי רְאוּבֵן'?

הרהר רבי חיים – הילד והשיב תוך ששואל את אביו: אבא, אימתי נאמר פסוק זה, בחיי ראובן או לאחר מותו?

השיבו ה'בית הלוי': ודאי לאחר מותו.

אמר לו רבי חיים – הילד: אם כן הדבר פשוט, "יחי ראובן", היינו שיקום לתחיית המתים, ועל כן אפשר להמשיך ולברך "ואל ימות", ששוב לא ימות לעולם.

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ (לג, ח)

בדרך כלל מקדימים אורים לתומים, מדוע כאן הקדים תומים תחילה ורק אח"כ אורים?

רש"ר הירש: "הוא בא לתאר כאן את השבט שזכה להיות נושא האורים והתומים. אולם לא סגולות רוחניות אלא תכונות מוסריות נדרשות מן השבט הזה בראש ובראשונה, ואל תהיה סתירה בין חייו של השבט הזה לבין הדרישות המוסריות המופנות אליו. אכן דוקא האופי המוסרי הוא המכשיר אותו להיות נושא האורים והתומים. וכך אנחנו מוצאים כאן מיד: הכתוב מתאר את השבט לא על פי כישוריו הרוחניים אלא על פי אופיו המוסרי".

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב… וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת  כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן (לד, א)

איך משה הצליח לראות את כל ארץ ישראל?

אור החיים: "הפעיל ה' בו ראות, מה שאין גבול בעין לראות בא' מב' דרכים, או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית הגנוז לצדיק שאמרו רז"ל (חגיגה יב ע"א) שבו יביט האדם מסוף העולם, או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו".

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה (לד, ח)

רש"י: בני ישראל. "הזכרים, אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל (במדבר כ, כט), זכרים ונקבות".

מדוע במיתת משה נדרש הפסוק בצורת גנאי למשה והמעטת מעלתו לעומת מעלת אהרן אחיו?

מהרי"ל דיסקין: התורה מספרת בשבחו של משה: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות, ולהוכיח את מי שנדרש להוכיח, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו, ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל, אלא רק "בני ישראל".

התורה דיברה בשבחו של משה, שהטיל את מרותו, מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. זו גדלות מנהיג, שלא כולם מרוצים ממנו, משום שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעת תורה, מבלי להירתע מהמתריסים נגדו שהוא כביכול "בעל מחלוקת".