גליון תורתך שאלתי לחג הסוכות תשפ"ו

תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת (תהילים לא, כא)

נחלת דוד: (דרוש י') (בשם הגר״א) בכוחה של מצות סוכה להכניע את היצר של לשון הרע.

במילה ׳סוכה' יש אותיות מ-4 מוצאות הפה: שפתיים, חיך, שיניים, גרון. האות ס' – מאותיות השיניים, ו' –  מאותיות השפתיים, כ' – מאותיות החיך, ה' – מאותיות הגרון. במילה 'סוכה' אין אות מאותיות הלשון, משום שכל מוצאות הפה מגינים על הלשון, שלא תדבר דיבורים אסורים.

דבר זה מרומז בפסוק 'תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת'.

 

אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר (שיר השירים ז, ט)

הגר״א: ראשי תיבות של המילה 'אֶעֱלֶה' א'תרוג ע'רבה ל'ולב ה'דס.

כולם אגודים בתמר בעלה של הלולב, מכאן רמז שלולב צריך אגד.

 

שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח (סוכה ד' ע"ב)  

הגר״א: במילה 'סכה' מרומזים כל האפשרויות של סוכה.

ס' זה סוכה שמוקפת מכל הד' צדדים, כ' זה שלש דפנות, ה' זה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח.

 

משל למה הדבר דומה? לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו (משנה סוכה)

כך כתוב כתוב במשנה במסכת סוכה על ירידת גשמים בסוכה.

בזמן חז״ל היין היה מאד חזק ועל ידי שמזגו אותו אפשר היה לשתותו.

הגר״א: ראש השנה ויום הכיפורים אלו ימי דין וסוכות זה רחמים.

סוכה היא "מזיגה" של הימים הנוראים, "מוזגים" את הדין ברחמים.

ביאור המשנה ׳עבד שבא למזוג כוס לרבו׳, שרוצה למזוג מים לתוך היין, להוריד קצת את החריפות, ׳ושפך לו קיתון על פניו׳ האדון מראה שהוא לא רוצה את המזיגה שלו, נשארה מידת דין מתוחה.

 

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם [מפטיר חג] (במדבר כט, ה)

בשבעת ימי החג, הקריבו שעירי חטאת עם פרי החג. ישנו הבדל בנוסח המקרא לגבי הקרבת השעיר: ביום הראשון, השני והרביעי כתוב: "שעיר עזים", ואילו בשאר הימים כתוב רק "שעיר".

מדוע השינוי בין הימים בסוכות?

הגר"א: שבעים הפרים הינם כנגד אומות העולם: 35 פרים לישמעאל ו-35 לעשו, ומהם יונקים כל האומות.

בימים שבהם כתוב "שעיר עזים" הקריבו סה"כ 35 פרים, כנגד ישמעאל (שמבואר בזוהר שמכונה 'שעיר עיזים'), ואילו בשאר הימים נותרו 35 פרים לעשיו המכונה רק 'שעיר'.

 

שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח (תהילים טז,יא)

זוהר: פסוק זה רומז על 7 מצוות בסוכות: לולב, אתרוג, הדס, ערבה, שמחה, סוכה ושלמי חגיגה.

פרי צדיק: אתרוג – כנגד אברהם. לולב, שהוא 'כפות' תמרים, כנגד יצחק שהיה כפות על המזבח. הדס – כנגד יעקב שהיה מרובה בבנים, כהדס המרובה בעלים. ערבות – כנגד יוסף, שמת לפני אחיו, כמו הערבה שהיא כמושה יותר משאר המינים. שמחה – כנגד משה רבינו, שכתוב: "ישמח משה". שמחה היא שלמות, ושלמות שייכת למשה שהיה שלם בכל והביא לעולם את התורה שהיא שלמות ומשלימה את כל ישראל. סוכה – כנגד אהרן, שענני הכבוד היו בזכותו, (כתב ה'אמרי אמת', שכשם שענני הכבוד הנהיגו את עם ישראל היכן ללכת, אף הסוכה מנהיגה את עם ישראל איך לנהוג). שלמי החגיגה (בבית המקדש) – כנגד דוד, שייסד את המקדש.

 

בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת 'המוציא'. ונוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת 'המוציא', קודם שיטעום (שו"ע סי' תרמג ס"ג)

מדוע בסוכות מברכים 'לישב בסוכה' על כל אכילה בשבעת ימי החג ואילו בפסח מברכים 'על אכילת מצה' רק בלילה הראשון ולא בשאר הימים? 

כלבו: האוכל מצה בימי חול המועד אוכל להשביע רעבונו, ואין לו ברירה, שהרי לא יכול לאכול חמץ, ולכן אוכל מצה, אבל על ישיבה בסוכה וודאי אי אפשר לומר שזוהי הנאת גופו.

בעל המאור: אדם יכול להתקיים שבוע ללא מצה, אבל לא יכול לחיות מעל שלושה ימים ללא שינה, ולכן על הסוכה צריך לברך.

הנס הכרוך במצות התרחש רק ביום הראשון של פסח, ביציאת מצרים, בניגוד לסוכות שבכל יום היה נס עם ענני כבוד.