האם 'וְיִשְׁאֲלוּ' אינה גניבת דעת, כשלא התכוונו להשיב
דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (יא, ב)
האם אין בכך גזל או גניבת דעת, שאמרו בלשון שאלה, על אף שלא התכוונו להשיב?
חזקוני מתרץ שבנ"י לקחו מהמצרים, כדי שיהיו להוטים לרדוף אחריהם. אילו היו לוקחים מהם במתנה, לא היו המצרים רודפים אחריהם ולא טובעים בים סוף.
פענח רזא מבאר שבנ"י לא "שיקרו להם", משום שאמרו להם 'וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד', אלא אנו הולכים למדבר, ואם משה יחזירנו מוטב, ואם לאו הרי כל שדותינו ונחלתינו יהיו לכם.
רבינו בחיי מתרץ שאין זו גניבת דעת. בתמורה לעבודת הפרך הגיע להם שכר רב מאד, [כדברי גביהה בן פסיסא שהשיב למצרים בפני אלכסנדרוס מוקדון, שיתנו להם שכר עבודה של ששים ריבוא] (סנהדרין צא ע"א). מדין תורה עבד שעבד שבע שנים האדון חייב בהענקה, על אחת כמה וכמה שבני ישראל עבדו אצל המצרים מאתיים ועשר שנים.
אבן עזרא כותב: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו הוא".
