יחס לזולת, בנעימות ובחיבה – לפרשת ויצא
וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל… הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.
וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים… (כט, ז-ח)
רש"י: "ראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם: הן עוד היום גדול, אם שכירים אתם לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם אעפ"כ לא עת היאסף המקנה".
מדוע הרועים נכנסו איתו לשיח והשיבו לטענתו: "לא נוכל…", הרי יעקב היה זר והם רועים וותיקים, שיכלו להשיב לו שלא יטיף מוסר, כשאינו מכיר את אורחות אנשי העיר ומנהגיהם?
ביאר הרב כהנמן, שיעקב פתח בתחילה בדרכי נועם ואמר להם בלשון חיבה "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (פסוק ד). משפתח בדברי חיבה ואהבה, הם ראו שאינו רוצה להרע להם, אלא שכל דאגתו ומניעיו הם לטובתם, ולכן דיברו עמו כדבר איש אל רעהו והשיבו לו על טענתו ולא רגזו עליו, על אף שמתח עליהם ביקורת, והוכיח אותם.
מכאן ניתן ללמוד שכשמוכיחים יש לדבר בדרכי נועם, בחיבה. וכשהזולת רואה זאת, הוא יקבל את דברי התוכחה.
