זהירות בתוכחה לזולת – לפרשת דברים
א, א אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל
בפרשתנו משה רבינו מזכיר לבני ישראל את המסעות שלהם במדבר, תוך תוכחה על מעשיהם וחטאיהם. אומר רש"י על אופן התוכחה: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל".
למדנו כלל גדול בהנהגה שבין אדם לחברו, בבוא משה להוכיח את בנ"י על חטאיהם הידועים, נמנע מלפרט את החטאים בפירוש והזכירם רק ברמז, כדי שלא לביישם. ללמדנו מה גדול כבוד הבריות וחובת זהירות בו.
וכך מצינו בחז"ל: (גיטין נז.) "אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדול כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". בית המקדש נחרב בגלל יחיד שבושתו הניעה אותו להיות "רודף" של כל ישראל ולמוסרם למלך רומי. אפילו בושה של אדם מושחת, בוקעת רקיעים, והיא היא שהחריבה את בית המקדש ושרפה את ההיכל.
נכונים הדברים כל השנה, ובפרט בימים אלו, של זכרון חורבן המקדש.
יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה
