מעלתו של מי שממשיך מסורת אבותיו
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה (כז, א)
כתב רש"י: "למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה? אלא לומר לך, יוסף חיבב את הארץ שנאמר 'והעליתם את עצמותי…' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה"
מבאר רבי משה פינשטיין ששבחו של אדם גדול אם משיג הוא מעלה או מחדש משהו מיוחד מכח עצמו, ולא בזכות תכונה שירש או למד מאבותיו. אך מפסוק זה לומדים ששבחן של בנות צלפחד היה שחיבבו את הארץ כמו יוסף זקנן. רואים מכאן שיש מעלה גדולה יותר כשאדם עושה מחמת שלומד מאבותיו מאשר מי שעושה מעצמו, כיון שהעושה מעצמו מסתפק בעצם עשיית המעשה, וחש שכביכול כבר יצא ידי חובה. לעומתו זה שלומד מאבותיו, אינו מסתפק במעשה עצמו, שכן חש הוא כמחוייב לעשותו, על כן הוא מוסיף בו חביבות יתירה והנאה מושלמת והרי זה מעשה מושלם יותר.
