גליון תורתך שאלתי לחג הסוכות תשפ"ז

חג האסיף – חג סוכות

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה' (ויקרא כג, לד)

בתורה חג זה מכונה בשני שמות: חג האסיף, וחג סוכות. מדוע כאן מדגישה התורה את השם 'חַג הַסֻּכּוֹת'? מה עומד מאחורי השינוי בין שני השמות?

הנצי"ב מוולוז'ין מבחין בין שני ממדים של שמחה ושל עבודת האדם: השם 'חג האסיף' מבטא את השמחה הטבעית והאנושית. שם זה ממוקד באירוע החקלאי, בסיום עונת האיסוף של תבואת השדה והכנסתה למחסנים לקראת החורף. שמחה זו טבעית. כל אדם שרואה את עמלו נושא פרי חש הקלה ושמחה גדולה. השם 'חג הסוכות' מבטא את השמחה האלוקית. שם זה נקרא על שם ציווי ה' לעזוב את דירת הקבע, המלאה בכל טוב, ולצאת אל סוכה – דירת עראי.

התורה מדגישה את השם 'חַג הַסֻּכּוֹת', שמהותו ומעשיו מופנים ישירות כלפי שמיא ומכוונים לשם שמים.

 

מה ההבדל בין שבועות לשמיני עצרת?

 

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם [דברים טז, טז]

פרשת ראה חותמת במצוות שלוש רגלים, בציווי: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ… בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת".

מדוע שמיני עצרת, הנמנה כרגל בפני עצמו, אינו כתוב בפרשת ראה?

מיישב הרמב"ן שפרשת ראה מתמקדת בחובת ההגעה לבית המקדש. שמיני עצרת סמוך לשבעת ימי חג סוכות. העולה לרגל כבר שוהה בירושלים מכוח חג הסוכות, ואינו נדרש לעליה נוספת. חובת הראיה הראשונה נמשכת גם ביום השמיני. וזאת בניגוד לחג השבועות, שמהווה רגל בפני עצמו, והצריכה התורה עליה עצמאית לרגל.

התורה מנתה בפרשת ראה את מועדי העליה לבית המקדש לקיום מצות ראיה. שמיני עצרת אינו נמנה עם המועדים משום שחל ברצף לסוכות, ואין צורך בצו עלייה מחודש.

 

מאסמים מלאים ללבבות פתוחים

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'… וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… (ויקרא כג, מ-מב)

מדוע במצוות חג המצות כתבה התורה בלשון יחיד: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת", ואילו בסוכות נשנה הציווי בלשון רבים: "וּלְקַחְתֶּם", "וּשְׂמַחְתֶּם", "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ"?

מבארים ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות: בפסח, טרם הבשלת הקציר, היכולת לפתוח את השערים מוגבלת, ועל כן פנה הכתוב אל היחיד. אולם בחג האסיף, כשהאסמים שופעים מברכת ה', תובעת התורה לחלוק את הטוב עם החלש והנצרך.

שמחת הסוכות אינה מתמצה באסיף הגשמי, אלא בהרחבת הנפש. רק בהסבה משותפת ואיחוד הלבבות תחת סכך אחד, הופך השפע לשמחה אמיתית ושלמה.

הסוכה מזכירה לנו שהישיבה המשותפת מעבר למחיצות ולמעמדות החומריים היא המפתח לאחדות העם ולשכינה בינינו.

 

סוכות – זמן שמחתנו

וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ

על אף שמצוות השמחה נוהגת בכל המועדים, ייחדו חכמים בתפילה ובקידוש דווקא את חג הסוכות בכינוי "זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ". מדוע זכה לתואר נשגב זה?

מבאר בעל ה'נתיבות שלום', שבימות השנה שקוע האדם בטרדות החומר, וכמאמר התנא: "מרבה נכסים, מרבה דאגה". המרדף השגרתי אחר רכוש ונכסים מעכבים שמחה שלמה. בחג הסוכות נצטווינו לצאת מדירת קבע לדירת ארעי. כשמשיל האדם מעליו את התלות ברכוש וחוסה ב"צילא דמהימנותא", מתפוגגת הדאגה ושורה השמחה.

שמחת הסוכות היא פסגה רוחנית, באמצעות התנערות מכבלי החומר, המלמדת שמעט רכוש ורוב ביטחון בה' הם השער לשמחה שלמה. ייחודו של "זמן שמחתנו" אינו בריבוי נכסים, אלא ביציאה מהדאגות אל הביטחון והאמונה.

 

"ולקחתם לכם ביום הראשון…"

בחג סוכות נוטלים ארבעה מינים וכוללים אותם יחד בברכת "על נטילת לולב". מדוע מזכירים בברכה על ארבעת המינים רק את הלולב?

• משום שהוא הגבוה והניכר מכולם.
• חז"ל אמרו שכמו שהתמר יש לו רק לב אחד (גזע אחד, בלי פיצול ענפים), כך ישראל יש להם לב אחד לאביהם שבשמים.
• ראשי תיבות של המילים "ולקחתם לכם ביום" – לולב.

 

 

 

 

אביו של רבי יונתן אייבשיץ שאל אותו בילדותו, מדוע בחג סוכות הילד לא שואל "מה נשתנה", שעוזבים את הבית ויוצאים לדירת עראי, כפי שהילד שואל בליל פסח.

השיב לו ר' יונתן, שהילד הורגל שעם ישראל בגלות ולכן על סוכות שגולים מהבית הוא לא שואל, אבל בפסח שנוהגים כבני חורין, על זה הילד תמה מה נשתנה.