גליון תורתך שאלתי לפרשת האזינו תשפ"ז

מדוע נעלם שמו של משה משירת האזינו?

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (לב, א)

מדוע שמו של משה לא נזכר בשירה זו, כבשירת הים, או שמה של דבורה בשירתה?

מבאר רבי חיים פלטיאל, ששירת האזינו טומנת בחובה דברי תוכחה נוקבים על דרכו ועתידו של עם ישראל. משה רבנו, רועם הנאמן ואוהבם של ישראל, לא חפץ לקשור את שמו בנבואות של פורענות ותוכחה.

בשירת הים, שעסקה כולה בהודיה, בגאולה ובשמחת הנס, התנוסס שמו בגאון; אך כאן, מתוך ענווה יתרה ורגישות עמוקה לכבודם של ישראל, בחר להצניע את שמו. התוכחה נאמרת משום שחובה לאומרה, אך משה אינו מבקש לעשות ממנה כותרת אישית לתפארת.

 

סדרי החינוך

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב)  

חז"ל דורשים: "אם תלמיד הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר" (תענית ז ע"א).

מדוע הקדימה התורה את המטר, המשול לתלמיד שאינו הגון לפני הטל, המשול לתלמיד ההגון?

רבי חיים קניבסקי, ביאר זאת ביסוד חינוכי: תלמיד שאינו הגון משבש את מהלך הלימוד, משרה אווירה עכורה ומפריע לחבריו לקלוט את דברי התורה.

לפיכך, סדר הלימוד מחייב להקדים 'סור מרע' ל'עשה טוב': בראש ובראשונה יש "לערוף", להרחיק בנחישות את ההפרעה ואת ההשפעה המזיקה ("יערוף כמטר"). רק לאחר שהוסר המכשול ונשתרר שקט ושלווה, יכולים דברי התורה לחלחל בעדינות ובנועם – "תיזל כטל אמרתי" – על לב התלמידים ההגונים והצמאים.

 

כוחו של מטר התורה

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי (לב, ב)

רבי שמחה בונים מפשיסחא מבאר שהתורה נמשלה לגשמי ברכה: כשם שאין אנו מבחינים בצמיחת השתיל ברגע שבו טיפות המטר נוגעות ברגבי העפר, אלא רק לאחר שהאדמה רוותה והזרע נקלט, כך בדיוק פועלים דברי התורה על נפש האדם.

בעת הלימוד, עשוי האדם לחוש שהמילים אינן מחוללות בו שינוי מיידי וניכר לעין. אולם מי התורה מחלחלים פנימה בעומק הלב, מרככים אותו בהדרגה, וסופם להצמיח פירות רוחניים מבורכים שיאירו את כל דרכו.

 

כוח ההשפעה וסוד המקבל

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי (לב, ב)

ביאר הגר"א מווילנא שהגשם היורד מהשמים משפיע על הארץ כולה בשווה, אך תוצאותיו תלויות במקבל. במקום שנזרעו חיטים יצמחו חיטים, ובמקום שנזרעו גידולי רעל יצמח סם המוות. הגשם כשלעצמו טוב וטהור לעולם.

כך היא התורה: כוח החיים השמימי שבה מצמיח את מה שטמון בלבו של האדם. אם לבו טוב וישר תרומם את נפשו ותרבה יראתו, אך אם חלילה לבו פורה ראש ולענה, עלול הוא להיכשל גם בדברי קודש, כמאמר הכתוב: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".

 

הרגע שבו הצינור הפך לשותף

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (לב, ג)  

חז"ל למדו במדרש רבה, שכאן משה בירך ברכת התורה.

מדוע בירך ברכת התורה רק כעת, לאחר 40 שנה של מסירת התורה לישראל?

מבאר ה'אבני נזר' מסוכטשוב, שלאורך כל שנות הנהגתו במדבר, היתה דרגת נבואת משה בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו". קולו היה רק צינור לדבר ה' הישיר, בבחינת "כלי מחזיק ברכה". אולם בשירת האזינו, רגע לפני מותו, הגיע משה לשיא מעלתו העצמית, שבה התורה נעשתה לחלק מנשמתו, עד שאמרה "מפי עצמו".

דווקא כאן, כאשר האדם מביא את כוחו, השגתו ועמלו אל תוך המפגש עם דבר ה', מתחייב הוא בברכה מיוחדת: להודות לקב"ה על הזכות להפוך את התורה לתורתו-שלו.

 

הניגודים של הנפש היהודית

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה (לב, כ)

'דברי אליעזר' מבאר שטבעו של עם ישראל רצוף תהפוכות וניגודים מופלאים: מחד גיסא, הם רודפי שלום, אוהבי אחווה וגומלי חסדים המרבים בארגוני עזרה הדדית כרחמנים בני רחמנים. מאידך גיסא, המחלוקות מתעוררות ביניהם, כמו גם פירוד לבבות, קנאה ותחרות.

ניגודיות זו אינה מקרית, היא נובעת מעוצמת הנפש הישראלית. כוחות חיים כה עזים מסוגלים להרקיע שחקים באהבת חינם ובערבות הדדית, אך באותה מידה, בהיעדר שימת לב והכוונה נכונה, עלולים לגלוש לחיכוכים. כל תהפוכה כזו היא קריאה פנימית עבורנו: לקחת את אותה בעירה פנימית, ולנתב אותה תמיד אל האחדות, החמלה ועשיית הטוב.

הושע או יהושע?

וַיָּבֹא מֹשֶׁה… הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן (לב, מד)

מדוע התורה מכנה אותו בשם 'הושע', ולא בשמו המוכר 'יהושע'?

ה'כלי יקר' מבאר ששמו המקורי היה 'הושע', והתוספת שנתן לו משה, האות י', היתה תפילה אישית ומגן רוחני, "י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

כל עוד בני אותו הדור היו קיימים, היה צורך תמידי בכוחה המגן של תפילה זו. אולם משתם דור המדבר והחלו ההכנות לכניסה לארץ, חלפה הסכנה הרוחנית. משפגה השפעת עצת המרגלים, שב הכתוב וקראו בשמו המקורי 'הושע', להורות שכל סיוע וחיזוק מכוונים לצורכי השעה ולניסיונות הזמן.