דבר תורה לפרשת האזינו – כשאובדן עצות הופך לשיא התבונה

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה  (לב, כח)

כפל הלשון מעורר תמיהה: אם כבר הוגדרו כ"אֹבַד עֵצוֹת", מה מוסיפה ההדגשה "וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה"?

החיד"א, בספרו 'נחל קדומים' מאיר זאת לאור דברי חז"ל במסכת מגילה (יב ע"ב). כשמיאנה ושתי לבוא בדבר המלך אחשוורוש, פנה ברוגזו לחכמי ישראל, שיחרצו את דינה. עמדו חכמי הסנהדרין במלכוד מסוכן: הם חששו שאם יפסקו את דינה למיתה, יתפכח המלך מיינו ויתבע את דמה מהם. לעומת זאת, אם יפטרוה, עלול אחשורוש לכעוס על שפגעו בכבוד מלכותו.

מה עשו חכמים בפיקחותם? השיבו תשובה מתחמקת, שבסיסה אמיתי ונכון: "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה מאתנו סמכות דיני נפשות". בכך הציגו עצמם כחסרי יכולת לפסוק, אף שבאמת נהגו בשיקול דעת עמוק.

מכאן מחדש החיד"א יסוד חשוב: לעיתים, הצגת חוסר אונים והימנעות מתשובה אינן מעידות על בורות, אלא להיפך – הן הן שיא החוכמה והתבונה. כדי לשלול מחשבה זו מאומות העולם, הדגישה התורה: אצלם אובדן העצות אינו תכסיס של פיקחות, אלא עדות לאיוולת גמורה – שכן "אֵין בָּהֶם תְּבוּנָה" כלל.

התובנה מכך, לא בכל עימות נדרשת עמדה נחרצת. לעיתים התגובה הנבונה ביותר היא דווקא עמידה מן הצד או הצגת חוסר יכולת ("איני יודע"), בפרט במצבים שבהם כל הכרעה תביא לידי הפסד ונזק.

שתיקתם המחושבת של חכמי ישראל מוכיחה שהימנעות ממענה אינה מעידה על קוצר יד, אלא מהווה לעיתים את פסגת התבונה המצילה מאסון.

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור