וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ (ל, ב)
בביאורו לפסוק זה, מאיר בעל ה'משך חכמה' שישנם מצבים שבהם נבצר מהאדם לקיים "תשובת המשקל" במעשה בפועל מטעמים אובייקטיביים או הלכתיים, כגון כשפעולת התיקון עלולה להסב עוול לזולת או להוביל למכשול אחר.
במצבים כאלו, עיקר כוחה של התשובה מושתת על מעמקי הלב וטהרת הרצון, כהגדרתו הבהירה של הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ב): "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא…".
המחשה מופלאה לכך מוצאים אנו במעשה שסופר על יהודי ששפך שיחו בלב נשבר לפני הרב שטיינמן זצ"ל. האיש גולל עוונות כבדים וביקש בדמעות דרך לתיקון. לאחר שפירט בפני הרב את נתיבות התשובה, שאל היהודי בדריכות: האם לאחר כל זאת אוכל לדעת כי העניין 'נסגר' ונמחל לי?
השיב לו הרב בפקחותו הרבה, ושאל: האם אירע לך שאיבדת סכום כסף נכבד, כ-1000 ₪? משאישר האיש המשיך הרב ואמר: הלוא בכל עת שאתה נזכר באבדה, אתה חש בליבך "צביטה של צער". אם אותה תחושת צביטה תפעם בקרבך כשתזכור את העבירה, אזי אות שעלתה תשובתך לרצון.
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור