תורתך שאלתי לפרשת דברים תשפ"ו

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר (א, ה)

רש"י: בשבעים לשון פירשה להם

בני ישראל דברו והבינו רק לשון הקודש, מדוע הוצרך משה לבאר להם ב-70 לשון?

הכתב והקבלה: ביאורו של משה ב-70 לשון אינו עוסק ב-70 שפות הדיבור של אומות העולם. 70 הלשונות מכוונות כנגד עומק פנימי ועשיר, כנגד 70 כוונות ונתיבות פנימיים להבנת עומק התורה, בבחינת "שבעים פנים לתורה".

באמצעות 70 הפנים שפתח משה רבינו, קיבל כל יהודי את היכולת למצוא את האות המיוחדת לו בתורה, וכך להאיר את נשמתו באורה הייחודי.

 

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (א, יב)

פרשת דברים נקראת בכל שנה לפני תשעה באב ובה רמזים לט' באב:

יסודו של תשעה באב ובעקבותיו חורבן 2 בתי המקדש נעוץ בחטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. כתוצאה ממנו בכו בנ"י באותו הלילה, כפי שכתוב: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א). וביארו חז"ל: (תענית כט ע"א) שאותו לילה היה ליל תשעה באב. על כך אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות. רמזים לתשעה באב ולחורבן לאורך הפרשה:

• בפסוק הראשון: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה… מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" (א, א). המקום רומז לשילוח המרגלים, שנשלחו ממדבר פארן, ושם נזרע זרע פורענות החורבן.
• רמז בלשון הקינה: בתוכחתו אומר משה רבינו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א, יב). המילה 'איכה' פותחת גם את קינת ירמיהו במגילת איכה שנכתבה על חורבן בית ראשון, וכן לקינת ישעיהו הנביא בהפטרת שבת 'חזון', שאמר: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה".

וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (א, כה)

כיצד מייחס למרגלים אמירה כה חיובית ומלאת שבח, לפיה הארץ שה' נותן לנו היא "טובה"?

הרש"ר הירש מסביר שבכל הנוגע לאיכותה של הארץ לא היתה כל מחלוקת. גם המרגלים היו תמימי דעה שהארץ משובחת ומבורכת. אשכולות הפירות העצומים שהביאו העידו על כך. חטאם לא היה בשקר לגבי המציאות, אלא בפרשנות הסובייקטיבית וביחס הרוחני שלהם אליה.

 

הפחד מפני תושבי הארץ ומבצריהם נבע מקטנות אמונה, והוא זה שצבע את הדיווח שלהם בצבעים קודרים. אילו היתה רוח איתנה בלב העם, היו בנ"י מקשיבים רק לנתונים, לשבח הארץ הטובה, ומסננים את רעשי הרקע של הפחד.

הנצי"ב מוולוז'ין מדייק ומבחין בין שתי רמות שבח. יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא הסתפקו בשבח החומרי של הארץ והכריזו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". הם ראו בה את הטוב האלוקי הפנימי והנצחי. לעומתם, שאר המרגלים הודו אמנם בטובתה החיצונית של הארץ, אך מבחינתם היה זה שבח קר ומנוכר, שאליו נלוותה מיד המסקנה התבוסתנית שקשה לכבוש אותה. המרגלים ראו את השפע, אך לא השכילו לחבר אותו אל נותן השפע ואל ההבטחה האלוקית.

 

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ (ג, ב)

מדוע משה פחד מעוג, עד שהוצרך הקב"ה לומר לו 'אל תירא'?

רמח"ל (מגילת סתרים): משה חשש שדבקותו של עוג באברהם תעמוד לו, ותגרום למשה שלא יוכל לנצח אותו. על כך אמר לו הקב"ה: "אל תירא אותו", שכן עד עתה היה עוג מתבטל לאברהם ומשמש אותו. אולם עתה "ויצא עוג… לקראתנו… למלחמה", הוא נפרד מהקדושה ואין בו עוד כוח.

 

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ (ב, ז)

מה ביאור המילים 'יָדַע לֶכְתְּךָ'?

מבאר רש"ר הירש שהקב"ה נתן את דעתו למסע בני ישראל במדבר, וכיוון אליו את השגחתו הפרטית והמדויקת. בני עשיו עתידים להיות מופתעים לחלוטין בראותם כיצד סיפק ה' יתברך את כל צורכי העם במשך ארבעים שנות המסע במדבר השמם. מתוך כך, ילמדו אף הם על כוחו הכביר של הבורא ועל השגחתו העליונה והכל יכולה.

 

הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים (ב, י)

מיהם הָאֵמִים? ומדוע נקראו כך?

הנצי"ב מוולוז'ין: "אינו אומה שנקראת רפאים בימי אברהם אבינו, שאומה זו נקראת בימי משה רבינו 'חיוי', וישראל כבשוה, אבל האימים המה מקיני קנזי וקדמוני, ומואב כנו אותם בשם אימים על שם אימתם, כדכתיב בסמוך 'והמואבים יקראו להם אימים'".

אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ (ג, ב)

מדוע הוצרך לחזקו באמירה מיוחדת, והלא הבטיח שיירשו את הארץ וינצחו את אויביהם? מדוע חשש משה דווקא מפני עוג מלך הבשן?

מבאר המלבי"ם שבמלחמה מול סיחון הקדים הקב"ה וציווה את ישראל להתגרות בו מלחמה, ובכך הכין אותם מראש והבטיח להם את הניצחון. אולם במלחמת עוג, לא נאמר להם דבר מראש. עוג יצא לקראתם למלחמה פתאומית ללא שום הכנה מקדמת. פתאומיות זו עוררה בליבם חשש שמא אין זו שעת רצון, או שמא יש קטרוג המונע מהם את הסייעתא דשמיא.

על כן מיהר הקב"ה להרגיע את משה ואמר לו: "אל תירא אותו", דע לך שהפתעה זו אינה מקרית, אלא "מאיתי נעשה הדבר". אני אימצתי את לבבו לצאת לקראתכם בפתאומיות, כדי למסור אותו בידכם בקלות ובמהירות.

וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים (א, מד)

מה מלמדת תורה בהקבלה זו למעשי הדבורה?

בכור שור מבאר שייחודו של עוקץ הדבורה אינו בהכרח סכנת המוות הטמונה בו, אלא בכאב החד, המציק והטורדני המגיע מכל עבר בבת אחת. הדבורה תוקפת ומותירה את חותמה הכואב, אך אין בכוחה להכריע את האדם למוות.

כך היה גם ברדיפת האמורי את בני ישראל במעשה המעפילים. כתוב "ויכום ויכתום", האויבים אמנם הצרו להם מאד, היכו ופצעו אותם קשות מכל עבר, אך יד ההשגחה העליונה ניצבה שם ומנעה מהם לכלותם כליל. המכה היתה כואבת ומייסרת, בבחינת עקיצות דבורים המכתרות את האדם, אך היא השאירה פתח של תקוה והמשכיות, בבחינת "יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני".