בין כוח לענווה

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן (לב, לב)

מדוע כתבה התורה 'נחנו', ולא כתבה 'אנחנו'?

רבינו בחיי מבאר שאכן ראוי היה להם לומר 'אנחנו', אולם היה כאן מהלך מכוון של הכנעה עצמית.

בני גד וראובן, ידעו שהם גיבורי חיל, וחשו שהדיבור על גבורתם עלול להביאם לגבהות הלב. כדי לאזן את השבח העצמי של "חלוצים לפני ה'" מיהרו להקטין ולהמעיט את עצמם באותה נשימה, והשמיטו את האות א', להורות שאינם מחזיקים טובה לעצמם, אלא עומדים בשפלות וענווה כפי שלימדנו משה רבינו בהכריזו "ונחנו מה".

הכתב והקבלה מבאר שהמילה 'אנחנו' מייצגת קבוצה שלמה ומגובשת. האות א' הושמטה משום שלא כולם עברו, אלא רק גיבורי החיל, כדברי משה 'כל חלוץ', ועל כן אמרו 'נחנו', ללא א', שמורה שחסרים חלק מאנשיהם.