תורתך שאלתי לפרשיות אחרי מות – קדושים תשפ"ו

טז, א וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ

מתי נאמרה פרשה זו?

• גיטין ס' ע"א: "אמר רבי לוי: שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים ופרשת לויים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות ופרשת שתויי יין ופרשת נרות ופרשת פרה אדומה".
• רמב"ן: מביא שתי דעות: א. מיד לאחר מותם נאמרה לאהרון אזהרה זו. הצורך להסמיך את האזהרה למותם, כדי שאהרון לא ימות. ב. האזהרה נאמרה לאהרן למחרת מותם. לא יתכן שנאמרה לו ביום מותם, בעודו אונן, שהרי "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות".

לאחר שמיתת בני אהרן נכתבה בפרשת שמיני, מדוע הפסיקה התורה בפרשיות תזו"מ ושבה למיתתם בפרשת 'אחרי מות'?

• רבי חיים פלטיאל: כשמתו נדב ואביהוא, עם ישראל עדיין לא הוזהר על טומאת מקדש. לאחר שפירטה התורה דיני טומאה (טומאת נידה, זב, מצורע, נבילה, טומאת בהמה ובתים וכו'), שבה לפרשת 'אחרי מות', ובו מזהירה את אהרן מפני כניסה בכל עת אל הקודש. ומדגישה התורה שלא ימות באופן שבו מתו בניו.

יז, יג  צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר

מדוע רק דם חיה ועוף צריך לכסות, ואילו את דם הבהמה אין ציווי לכסות?

אור החיים: אצל בהמה יש מושג של "נפש", בשונה מחיה ועוף שאין להם נפש כלל. אצל החיה והעוף הדם עצמו משמש כ"נפש". מכאן החובה לנהוג כבוד כלפי מושגים רוחניים, וכך כותב: "ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שציוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו".

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ… (יח, ג)

מה ביאור אזהרת התורה בפסוק זה?

מדרש אגדה: "'כמעשה ארץ מצרים', מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנאמר 'אשר ישבתם בה'. 'וכמעשה ארץ כנען', מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר 'אשר אני מביא אתכם שמה'".

רמב"ן: "'כמעשה ארץ מצרים', על השעירים הנזכרים. 'וכמעשה ארץ כנען', על העריות, שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז) 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ'".

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' (יט, טז)

האם יש קשר בין שני הציוויים, או שאלו שני ציוויים שונים?

אבן עזרא: לאחר שמסבירה התורה את איסור המלשינות, מבארת את איסור 'לא תעמוד על דם רעך', שלא יתחבר עם אנשי דמים, שכן רבים נרצחו ונהרגו בגלל המלשינות.

בכור שור: לאחר שמזהירה התורה על איסור רכילות, כדי שלא תעמוד על דם רעיך. לאחר מכן כתבה התורה שאם תלך רכיל, אז תעמוד 'על דם רעך'.

חזקוני: לא כתוב ו' בין שני חלקי הפסוק, ללמדנו שזו מצוה אחת. אילו היה ו' ביניהם, היה מקום לומר שאלו שתי מצוות. ביאור הפסוק, לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך.

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה… לֹא תְלַקֵּט (יט, ט)

מדוע פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?

רש"ר הירש: יש חשיבות לשינוי מלשון רבים ללשון יחיד. ביסודו של דבר הארץ קנויה לכלל, ואפילו לאחר שנתחלקה, לא ניתנה ליחידים למטרות אנוכיות גרידא, אלא היא קרויה 'ארצכם', אפילו שעה שהיא נעשית שדך, אפילו באספך את היבול של חלקך באדמת הכלל, עודנה נחלת הכלל.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)

מה ביאור הציווי? וכי אדם יכול לאהוב את רעהו כפי שאוהב את עצמו?

רמב"ן: "ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה". כיום מקובל לכנות זאת במילה 'פירגון', בלשון חז"ל: עין טובה.

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (יט, יט)

מדוע הזהירה על כך התורה לאחר שכתבה על המצוות שבין אדם לחברו?

חזקוני: לאחר שהתורה הורתה לאדם להיות קדוש ולהימנע מגזל ופגיעה בחברו, היא מרחיבה את חובת השמירה על הסדר גם לטבע. איסור כלאים נועד למנוע מהאדם לשנות את סדרי הטבע שקבע הקב"ה בבריאה, שבה נקבע שכל מין יתרבה ויוציא פרי "למינהו" באופן ייחודי.