גליון תורתך שאלתי לפרשת האזינו תשפ"ו

תורתך שאלתי – האזינו תשפ"ו

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (לב, א)

מדוע שירת 'האזינו' ארוכה (43 פסוקים) לעומת שירת הים (18 פסוקים) ו'שירת הבאר', (רק 4 פסוקים)?

רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק: יש פתגם עממי: הרבי לבדו יודע הרבה מאד, הרבי עם תלמידיו יודעים גם לא מעט. ואילו התלמידים לבד יודעים רק מעט מאד.

לפי מאמר זה מתיישבת היטב השאלה שנשאלה. את שירת 'האזינו' שר משה רבינו לבדו, ולכן היא שירה גדולה ומקיפה. ב'שירת הים' צירף משה את קולו לבני ישראל ולכן היא גדולה. ואילו ב'שירת הבאר' נאמר: "אז ישיר ישראל" ששרו רק "התלמידים" ללא ה"רבי", ולכן היא קטנה ומצומצמת מאד.

 

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (לב, ט)

מה הדימיון לחבל?

רבי משה מקוברין: חבל עבה שזור מאלפי חוטים דקים, כך שגם אם יש בו כמה חוטים פגומים, אין זה יפגע

בחוזק החבל וניתן יהיה להמשיך ולהשתמש בו, בפרט שלא תמיד מבחינים בחוטים הפגומים.

כך גם בני ישראל, כשהם מלוכדים כאחד, גם הפגומים שבהם תורמים לתועלת הכלל, ולא מבחינים בפגמים שלהם.

 

מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי (לב, כד)

מהו 'קֶטֶב מְרִירִי'?

רש"י מבאר שבין הצרות והפורעניות שעתידות לבוא חלילה על עם ישראל בגין חטאיהם (שמוזכרות בפרשתנו), מוזכר גם 'קֶטֶב מְרִירִי' – שֵד, ששמו 'מרירי', יכרית את חיי עם ישראל.

חז"ל (פסחים קיא ע"ב) מבארים שישנם שני סוגי שֵׁדים הנקראים 'קטב': א. מצוי לפני הצהרים, ושמו 'קטב מרירי', וצורתו כדמות כף הבוחשת בקדירה. ב. מצוי אחר הצהרים, 'מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם' (תהילים צא, ו) ונראה בין קרני העיזים בדמות נפה מסתובבת.

 

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה (לב, כח)

מדוע כפל הלשון, הרי אם הם 'גוי אובד עצות' בוודאי שאין בהם תבונה?

החיד"א (נחל קדומים): כתוב במגילת אסתר: 'ויאמר המלך לחכמים'. דרשו חז"ל (מגילה יב:): מיהם החכמים? רבותינו, יודעי העיתים, שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להם אחשורוש: תדונו את ושתי בעבורי. אמרו: איך נעשה? אם נאמר לו להרוג אותה? מחר יתפכח מיינו ויזכרה ויבקשנה מידינו. אם נאמר לו לחוס עליה, הדבר ייראה כזלזול במלכות. לכן אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות.

הרי שיש מי שאינו נותן עצה, אך עושה זאת מרוב חכמה ותבונה, בהיותו צופה ומביט מהצד בכל צדדי העניין ועינו רואה שתצא מעצתו תקלה, ולכן אומר שהוא 'אובד עצות' ואין בידו לייעץ.

זו כוונת התורה: 'כי גוי אובד עצות המה', אך אל תחשוב שאינו נותן עצה מרוב חכמה, כמו חז"ל, שלא רצו לתת עצה מרוב חכמתם, אלא משום שבאמת, אין בהם תבונה.

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר (לב, מח)

רש"י: "בשלשה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה', א. בנח 'בעצם היום הזה בא נח'… ב. במצרים 'בעצם היום הזה הוציא ה"… ג. כאן במיתתו של משה נאמר 'בעצם היום הזה'…".

 

בשלשה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה' א. נאמר בנח (ז, יג) 'בעצם היום הזה בא נח…', במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים: בכך וכך אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקב"ה: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר (שמות יב, נא) 'בעצם היום הזה הוציא ה", לפי שהיו מצרים אומרים: בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקב"ה: הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה.

אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום וכו':

 

מדוע רש"י השמיט מקרה נוסף, ברית המילה של אברהם שגם בו נאמר שנימול 'בעצם היום הזה'?

מנחת יהודה: התורה לימדה שהצטווה ביום שבו נימול, ולא חידשה שאברהם לא פחד (כמו המקרים האחרים).

זרע אברהם: התורה לימדה בפסוק זה שאברהם נימול ביום ולא בלילה.

באר בשדה: אצל אברהם לא היה פרסום גדול כמו במקומות האחרים, משום שהיה בביתו.

 

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (לב, ז)

רבי רפאל בלום נהג לבחון את נכדיו מידי שבת במבחן קל וחביב שהיה מורכב משאלות פשוטות. כשנשאל מגוע נוהג כך השיב שרש"י על הפסוק (שמות יט, ג) "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" מבאר: אמירה – לשון רכה, לנשים. ותגיד לבני ישראל – עונשים לזכרים, דברים הקשים כגידים.

לפי זה ביאור הפסוק בפרשתנו, 'אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ' – על האב לנהוג עם בנו לפעמים בדרך דברים קשים, ולבחון בשאלות קשות לראות אם הילד בקי היטב בחומר. 'זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ' – סבא מתנהג עם הנכדים רק באמירה רכה.