ביאור עומק רחמי הקב"ה בקבלת התשובה

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (ל, יא-יד)

ידועים דברי הרמב"ן שפסוקים אלו עוסקים במצוות תשובה.

לשיטתו מדוע נכתב במצות תשובה 'לא בשמים היא' יותר משאר המצוות, והרי בשום מצוה לא מצאנו שהאריכה התורה לכתוב 'לא בשמים היא'?

ביאר רבי חיים מוואלז'ין שידוע שלכל יהודי יש השפעה עצומה על כל העולמות העליונים. בכל מעשה מצוה הוא מאיר את העולמות העליונים ובכל מעשה עבירה חלילה הוא סותר עולמות ומחריבן. כך בכל חטא יוצר החוטא רוח טומאה, המשפיעה טומאה גם על מדינות רחוקות ולא רק במקומו.

כשהאדם שב בתשובה, הקב"ה מוחק את רוח הטומאה, ומחיה ובונה מחדש את כל העולמות שהאדם הרס במעשיו בשעת החטא. זהו עומק רחמי ה' בקבלת התשובה, שאינו מתרצה רק לחוטא, אלא מתקן את הקלקול שקלקל האדם במעשיו ובונה את העולמות שנחרבו בעולמות העליונים.

לפי זה נאמר כאן "כי לא בשמים היא", משום שמצד עיקר הדין היה נדרש שהחוטא יעלה לשמים, לתקן את שהחריב כדי שיוכל לשוב בתשובה. אולם מאחר שמצד המציאות לא ניתן שאדם יעלה לשמים לתקן את העולמות, לכאורה לא היה שייך שיצליח לשוב בתשובה ולתקן את מעשיו. מסיבה זו הדגישה התורה 'לא בשמים היא', להורות שכה גדול הוא כוח התשובה, שאין החוטא צריך לעלות לשמים לתקן את שהחריב, וגם "לא מעבר לים היא", ואינו צריך לנדוד למרחק מעבר לים לתקן את שקלקל בעולם הזה במדינות נידחות מכוח השפעת מעשיו. אלא "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", כשהאדם שב בתשובה הרי הקב"ה כבר מתקן את כל הקלקולים שנוצרו על ידי מעשיו בשמים ומעבר לים.