תורתך שאלתי לפרשת ראה תשפ"ה

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו)

מדוע בברכות ובקללות לא מוזכר העונש והשכר הנצחי שיתקבל לעתיד לבוא?

רבי אהרן חדש: בעולם הזה באמת אין שכר. הברכות המובטחות בפסוק זה אינן השכר, אלא מציאות. הקב"ה תלה את ההשפעה במציאות של הטובות [וחלילה גם הרעות במעשיהם של עם ישראל]. מכך נלמד את גודל האחריות על כל מעשה ומעשה.

 

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (יא, כז)

מדוע הוסיפה התורה את המילה 'אשר'? ניתן היה לכתוב 'את הברכה אם תשמעו'?

אבן עזרא: "את הברכה אשר תשמעון, כי בשמעכם הנה אתם מבורכים". כלומר שעצם השמיעה בקול ה' זו ברכה ומקבלים עליה שכר גדול, מעבר לשכר שמוכן לאדם לעולם הבא. שאין תענוג ודבר המחיה את הנפש כמו לשמוע בקול ה' ולקיים את מצוותיו.

 

לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה (יב, ה)

לאחר שכתבה התורה בלשון רבים 'תִדְרְשׁוּ' מדוע המשיכה בלשון יחיד וכתבה 'וּבָאתָ'?

כל עוד האדם נמצא בדרך וטרם הגיע לבית המקדש עדיין יתכנו מחלוקות ופירוד לבבות. כפי שאמרו חז”ל: (סנהדרין לח.) שכל אדם דעתו שונה מחבירו, ואין דעת בני אדם שווה זה לזה.

אולם משנכנסים לתוך מקום המקדש לעבוד את הקב"ה, מתבטלות כל המחלוקות ומתאחדים כולם לעשות את רצון הקב"ה בלב שלם. מסיבה זו פותחת התורה במילים "לשכנו תדרשו" בלשון רבים, ללמדנו שבמצב זה, כל עוד רק "דורשים" להגיע למקדש ועדיין לא הגיעו, כל אחד עלול להיות נפרד לעצמו. אולם לאחר שכבר הגיעו לבית המקדש, על כך כתוב: "ובאת שמה, בלשון יחיד. משום שבבית המקדש כולם מתאחדים להיות כחטיבה אחת, ללא שום פירוד לבבות.

 

כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ… בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים (יג, ז)

רבי חיים שמואלביץ: התורה אומרת שהמסית בא "בסתר". מכך למדים אנו יסוד גדול. בכל ענין שבו אדם מסתפק אם הוא דבר מצוה או לא, עליו לבדוק בעצמו, אם הוא מתבייש מבני אדם ומחפש לעשותו בסתר, באין רואה, זהו סימן שאינו מצוה, אלא עבירה.

 

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם (יד, א)

אומרים בשם הסבא מקעלם, שדימוי התורה את עם ישראל לבנים של הקב"ה, זה רק בדרך משל. משום שמצד האמת אהבת הקב"ה אותנו היא הרבה יותר גדולה ועצומה, באופן שאין לה שיעור. אלא ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", לסבר את האוזן. במושגינו הגשמיים זה שיא האהבה, והיא מוגבלת כפי שהגוף מוגבל. אולם הקב"ה, שהוא אין סוף ובלי גבול, אף אהבתו לכל אחד ואחד מישראל היא ללא סוף וגבול.

 

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ (יד, א)

בגמרא במסכת סנהדרין (דף סח.) מסופר שכשהוציאו את מיטת רבי אליעזר הגדול, היה רבי עקיבא מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. הקשו בתוס', הרי זה אסור משום "לא תתגודדו". ותירצו שעל דברי תורה מותר.

הרב פינקוס הביא בספרו תפארת שמשון ביאור של רבי חיים שמואלביץ, שאמר שבתורה לפני איסור 'לא תתגודדו' נכתב 'בנים אתם לה' אלקיכם'. כלומר מי שחובל בעצמו כשמת לו קרוב משפחה מראה בכך שמאותו רגע קרוב משפחתו חסר לו, וחייו אינם חיים. ועל כך כתבה התורה "בנים אתם לה' אלקיכם". איך ניתן לומר ש"חייך אינם חיים" כשיש בורא אוהב קרוב אליך מאוד מאוד.

אבל על דברי תורה שחסרים מותר לאדם לחבול בעצמו, משום שבאמת כן הוא. הואיל וחסר לו מדברי תורה – שוב חייו אינם חשובים לכלום, ומותר לו אף לחבול בעצמו, כפי שעשה רבי עקיבא.

 

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן… לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ (טו, ז-ח)

בנתינת צדקה ישנן קדימויות, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ז הי"ג): "עניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר 'לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ' (לקמן פסוק יא)".

האדמו"ר מבעלזא ('שר שלום'): בכף ידו של אדם אין כל האצבעות שוות, אחת ארוכה ואחרת קצרה יותר. ההבדל ביניהן ניכר רק כשכף היד פתוחה. כשאדם קומץ את אצבעותיו לאגרוף סגור, הן לא ניכרות. כל האצבעות נראות שוות מבחוץ ואין הבדל ניכר ביניהן.

התורה מזהירה כאן בדרך רמז: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", אל תגיד: כל העניים שווים (כאותה יד קמוצה), ואת מעשרותי ונדבתי אחלק לכולם בשווה, שאין דיני קדימה לאחים או קרובי משפחה. אלא: "פתוח תפתח את ידך לו" ולכל עני תן כפי הראוי לו מדיני הקדימה.

 

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וגו' וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (טז, טו)

מדוע כפל הלשון 'וְשָׂמַחְתָּ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ'?

בחג הפסח לא נכתבה מצות שמחה, הואיל ועדיין לא ניתנה התורה.

בחג השבועות נכתבה רק פעם אחת 'שמחה' (לעיל פסוק יא), הואיל וניתנה התורה. עם זאת היא עדיין לא היתה השמחה שלמה, משום שהשתברו הלוחות.

רק בחג הסוכות נכתבה פעמיים 'שמחה', משום שהיה זה לאחר קבלת הלוחות השניות, ביום הכיפורים. לאחר שהתקבלו השמחה בשלמותה, ולכן נכתב פעמיים.

 

אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ (טז, יז)

מדוע כתוב 'כְּמַתְּנַת', בכ' הדימיון?

של"ה: משום שהאדם אינו נותן משלו מאומה. כל מה שהוא נותן הוא ממה שהזמין לו הקב"ה, כפי שכתוב (דברי הימים א' כט, יד) 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'. התורה כתבה בכ' הדמיון, ללמדנו שזו כביכול מתנת ידו, אבל לא ממש מתנת ידו.