גליון תורתך שאלתי 198 – ואתחנן תשפ"ה

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג, כג)

מדוע נכתב בלשון 'ואתחנן'?

רש"י: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם".

חזקוני: "ואתחנן, ואתמלא תחנונים וכן 'בהתחננו אלינו', בהתמלאו תחנונים אלינו. ולפירוש רש"י, שפירשו לשון חינם נראה שהנו"ן אחרונה במקום מ"ם".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "שהתפלל משה תקט"ו תפילות, כמנין ואתחנן".

 

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי… עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה'… (ד, ב-ג)

מה ביאור סמיכות הפסוקים לבעל פעור בהמשך?

רבי חיים שמואלביץ: העבודה זרה של בעל פעור מורה שלאדם אין כל הגבלה, ועל כך באה התורה לומר 'לא תוסיפו ולא תגרעו', אם פורצים קצת את הגדר, בסוף ניתן להגיע למצב שאין גבולות כמו בעל פעור.

 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ… (ו, ו-ז)

ביאר החפץ חיים, שאם רוצים לבחון ולבדוק אדם אם מצוות ה' הם אכן "על לבבו", נדרש לבדוק אם הוא מקיים את ההמשך "ושננתם לבנך"…

אם הוא מחנך את בניו כראוי לדרך התורה, הרי זה סימן ברור שמצוות ה' הם על לבבו והוא קשור לקב"ה באמת, שהרי מחמת אהבתו לתורה הוא דואג שגם בניו אהוביו ילמדו את תורת ה' האהובה עליו.

 

וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (ז, י)

מדוע הרשעים מקבלים את שכרם בעולם הזה, הרי חז"ל אמרו "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב)?

ר' חיים שמואלביץ: מכאן למדים יסוד חשוב, ערך השכר המשתלם לאדם עבור קיום מצוה אינו יותר מזה שהאדם עצמו מעריך ומחשיב את המצוה.

כעין שמצינו בעשו, שמכר בכורתו עבור לחם ונזיד עדשים. הרי כל הון לא ישוה מול ערך הבכורה, לכאורה יעקב הונה את עשו, ואיך התקיים המקח?

התשובה לכך, שמאחר ועשו הוא הבעלים על הבכורה, והוא העריך את שוויה במנת אוכל זו, הרי שלגביו זו ערכה האמיתי של הבכורה, ולכן לאא היתה זא הונאה. ערך דבר רוחני נמדד כפי מה שהוא שוה בעיני בעליו.

לפי זה יתכן בהחלט לשלם לרשעים שכרם המגיע להם בעולם הזה, כיון שהתשלום הוא לפי הערך שהם עצמם מעריכים את המצוות.

 

לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי (ד, מב)

"שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה – אחד מת ואחד גולה, שנאמר: 'לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת', ואין דעת אלא תורה, שנאמר: 'נדמו עמי מבלי הדעת' (הושע ד, ו)" (סוטה מט ע"א).

רבי חיים שמואלביץ: כאן חידשו חז"ל יסוד גדול, כששוררת מריבה ומחלוקת בין שני אנשים, הרי שאין אחד מהם יכול לבוא ולהטיל את האשמה על חברו ולטעון שאין האשמה בו, ולהטיל את האשמה רק על חברו. לעולם שניהם אשמים במריבה! ולכן שניהם נענשים.

אמנם אין האשמה על שניהם בשוה, אלא אחד מהם הוא האשם העיקרי והשני טפל לו, ולפיכך עונשו של אחד מהם מיתה ושל השני גלות.

 

בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת (ד, לט)

רבי לוי יצחק ביאר את הפסוק: 'בשמים' – בצרכי שמים, במה שנוגע לעבודת הבורא, תסתכל 'ממעל', על יהודים שהם למעלה ממך, ותקנא ותשאף להיות כמו אלו שיש בהם מעשים טובים יותר ממך. אבל 'ועל הארץ' – בעסקי הגוף הנוגע לעולם הזה, אל תקנא באנשים שיש להם יותר ממך, אלא תסתכל 'מתחת', שיש אביונים יותר ממך, ותשמח בחלקך.

 

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג, כג)

שפע חיים: 'ואתחנן אל ה", משה רבינו ביקש תפילה מיוחדת, שיזכה 'בעת ההוא לאמר', דהיינו שיעלה בידו להתפלל תפילה בעתה ובזמנה, ולא תזדמן לו שום מניעה שמחמתה יצטרך לעבור את זמן תפילה שקבעו חכמים.

 

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם (ה, כו)

חתם סופר: חז"ל אמרו שהרשעים ברשות ליבם, בניגוד לצדיקים, שליבם ברשותם. על כך אמר הקב"ה למשה: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם", שלבבם יהיה שייך להם ויהיה ברשותם.