גליון תורתך שאלתי – בלק תשפ"ה

לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי (כב, יח)

רבי אלחנן וסרמן, בקונטרס דברי סופרים ביאר את חטאו של בלעם, שלא היתה לו מניעה לעבור על רצון ה', אלא רק לעבור את פי ה', דהיינו ציווי מפורש.

את בלעם עיכבו בכמה מיני עיכובים. בתחילה האתון נטתה מהדרך, לאחר מכן מחצה את רגלו אל הקיר, ובסוף הגיע מלאך ה' וחרבו שלופה בידו.

אם היה בלעם הולך ללא מכשולים, הקללה לא היתה מעומק הלב.

לאחר שהתייגע בדרך, כשרצה לקלל התכוון בכל הלב. וממילא כשהקב"ה הפך את קללתו לברכה, היתה הברכה מעומק הלב.

 

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי (כב, לד)

רבי חיים קניבסקי: (טעמא דקרא) אמירתו 'חטאתי' אינה וידוי וחרטה. אלא כפי שאמר בהמשך: "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך". כלומר, שאמר למלאך שאם היה יודע שיתפוס אותו לא היה עושה זאת. אבל לא התודה על עצם החטא.

אמנם בזוהר מבואר שבלעם התוודה באמת. כתוב שם שבלעם ידע סוד גדול מאד, שכשאדם מודה ואומר 'חטאתי' אינו מסור ביד אחר, ואף לא ביד מלאך, אלא רק בידי הקב"ה.

 

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (כב, ב)

מדוע רק בפסוק ד' כתוב "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא", ולא בפסוק זה, בפעם הראשונה שהזכיר את בלק?

רבי חיים קניבסקי: מתחילה בלק לא מלך, אלא רק לאחר שעורר אותם על הסכנה מבני ישראל והכניס למואב פחד כדי להתכונן למלחמה בבני ישראל. רק אז מינו אותו למלך, וזו כוונת התורה במילים 'וירא בלק ויגר מואב', ורק אחר כך נעשה מלך.

 

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (כב, ו)

מדוע בברכה כתב 'מבורך' בלשון הווה, ואילו בקללה כתוב בלשון עתיד 'יואר'?

זרע שמשון: רש"י כותב שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, וכשיש מידה טובה הקב"ה ממהר להביאה (עיין שמות ד, ז).

לפי זה, 'אשר תברך' באותו רגע זה כבר 'מבורך', אבל הפורענות אינה כך, אלא 'אשר תאור' הוא 'יואר' רק לאחר מכן, משום שהקב"ה לא ממהר להביא פורענות.

 

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (כב, ו)

מדוע כתבה התורה 'מבורך' בלשון הווה, ולא 'יבורך', בלשון עתיד?

רבי חיים קניבסקי: (טעמא דקרא) הספורנו כתב שלבלעם לא היה כח לברך, אלא רק לקלל. על כך כתבה התורה 'את אשר תברך', הוא יהיה 'מבורך', עוד לפני כן.

 

לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא (כב, יב)

רש"י: "אמר לו: אם כן, אקללם במקומי. אמר לו: לא תאור את העם. אמר לו: אם כן, אברכם. אמר לו: אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך".

המשל אינו דומה, שהרי הצרעה מביאה את הדבש עם העוקץ, אבל בלעם בא רק לברכם?

פה קדוש: הברכות של בלעם היו מכוונות רק לגשמיות, ובברכות על גשמיות יש עוקץ.

 

נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן (כד, ג)

מדוע לא פתח במילים "קום בלק ושמע", כמו שאמר בנבואה הקודמת (כג, יח)?

משך חכמה: משום שבנבואה זו התנבא על דוד "ותנשא מלכותו", וזו נבואה לטובה לבלק, שהרי רות סבתו של דוד יצאה ממואב.

 

וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם (כד, י)

מדוע חרה לבלק אפו כעת יותר מבפעמים הקודמות, הרי לאורך כל הדרך בלעם אמר 'את אשר ישים האלוקים בפי אותו אשמור לדבר' ולמרות זאת בלק לקח אותו?

רבי חיים סולאוויצ'יק: לאורך כל הדרך היתה לבלק תקוה שאולי בשלב מסוים יוכל לקלל. משהגיע לשלב שבו בלעם אמר: 'מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר' (בפסוק הקודם), כעס משום שהבין שלעולם לא יקלל את עם ישראל, משום שאז הוא מקלל את עצמו, ולכן כעס.

 

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (כד, יד)

רש"י: "ומה היא העצה? אלהיהם של אלו שונא זמה הוא, בלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה".

היכן רש"י ראה זאת בפסוק?

זוהר התורה: ישראל שנשא גויה הוולד הולך אחר האם. בלעם רצה לערב את ישראל עם הגויים, שכתוצאה מכך יהיו ילדיהם גוים, כפי שאכן הצליח.

דבר זה מרומז בפסוק, שכתוב 'אשר יעשה העם הזה לעמך', דהיינו שהעצה שנתן להפוך את העם הזה לעם שלך, ע"י שיינשאו לבנות מואב וילדיהם יהיו מואבים.

 

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (כד, ה)

האדמו"ר רבי חיים מצאנז ערך פעם מגבית צדקה בקרב כמה גבירים.

אחד העשירים טען בפניו שניתן להסתפק בתרומתו, שעומדת ביחס לתרומת גביר אחר, שעושרו רב משלו.

השיב לו הרבי: כתוב 'מה טובו אהליך יעקב', רש"י מפרש: "ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה". 'פתח' בהקשר זה מתייחס לצדקה, כפי שנאמר בתורה "פתח תפתח את ידך" (דברים טו, ח).

משמעות "שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה" – שאין אדם מעריך את נדיבותו בהשוואה לזולתו, אלא כל אחד תורם לפי יכולתו והשגתו, ואף מעבר לכך.