גליון תורתך שאלתי לפרשת שלח תשפ"ה

 

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד (יג, כג)

מדוע כתוב 'אֶשְׁכֹּל' ללא ו', ואילו בפסוק הבא כתוב 'לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל…' עם ו'?

ביאר הגר"א שמתחילה קראו לו 'אשכל', על שם אחד מהענקים, (ענר, אשכל  וממרא). אבל לאחר מכן הם קראו לו 'אשכול', על שם 'אשכול הענבים'.

 

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (יד, א)

מדוע כתבה התורה את המילה 'אֶת'? ניתן היה לכתוב 'וַיִּתְּנוּ קוֹלָם'?

[כששם שכתוב אצל עשיו 'וישא קולו ויבך']

ביאר רבי חיים קניבסקי שדרשו חז"ל על הפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", שהמילה 'את' היא ר"ת תשעה אב, ומכאן שהאוכל בתשעה באב כאילו אכל גיד הנשה.

וכן כאן, שהרי חז"ל דרשו שאותו הלילה היה ליל תשעה באב, ואמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומתי? ב'אֶת', דהיינו בתשעה באב.

 

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (יד, ו)

מדוע כתוב 'בִּן' בחיריק, ולא 'בֶּן' בסגול, כמו 'כָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה'?

חז"ל דרשו בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ו) שכשניטלה האות י' משרי ונעשה שמה 'שרה', עלתה האות י' לפני הקב"ה ושאגה מדוע נעקרה מהצדקת. ענה לה הקב"ה: אני אשים אותך אצל יהושע.

והרי האות י' אצל שרי היתה ללא ניקוד, ומהיכן הגיעו 2 הנקודות של השו"א אצל יהושע? על כך ניתן לתרץ שלקחו את שתי הנקודות מהסגול של 'בֶּן נון' ונשאר שם 'בִּן' עם חיריק (חתם סופר).

 

 

וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם (יד, ט)

פירש רש"י: "נאכלם  כלחם".

החפץ חיים ביאר את הדמיון ללחם, שהבטיח הקב"ה שינצחו את הענקים, ולא יפחדו. כשם שאדם אינו מפחד מלחם, גם אם הוא גדול. ואדרבה ככל שהוא גדול, הוא אוכל יותר, כך לא יפחדו מהענקים, משום שיש להם הבטחה שינצחום.

 

אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם (יד, ט)

מדוע כינו את הכנענים בתואר 'לחמנו', ומדוע נכתב עליהם 'כִּי לַחְמֵנוּ הֵם'?

טבעו של ה'מן' שכשהיה 'חם השמש' הוא נמס. על כך אמר יהושע: תדעו לכם שהם (עַם הָאָרֶץ) הם כמו הלחם שלנו, (שהרי המן היה הלחם שלהם במדבר) וכשה' יחם עליהם, וה' נקרא שמש, (כפי שכתוב בתהילים פד, יב 'כי שמש ומגן ה' אלוקים'), ואז סר צלם מעליהם, דהיינו שאז הם ימסו, ולא יוכלו לנו עוד.

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ (יד, יא)

ביאר הגרי"ז שמשמע שהיו עליהם שתי תביעות: א. שניאצו, דהיינו שדיברו לשון הרע על ארץ ישראל. ב. חסרון באמונה, דהיינו שלא האמינו להקב"ה שהארץ טובה.  והוסיף הגרי"ז, שדבר זה גם מרומז בתהילים (קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ", שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, והיה להם חסרון באמונה.

 

וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין (טו, ה)

מדוע נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

ביאר רבי חיים קניבסקי עפ"י דברי חז"ל: מהיכן היו מנסכים יין כל ארבעים שנה שהיו במדבר? מאשכול שהביאו המרגלים. מסיבה זו נאמרה פרשת נסכים לאחר פרשת המרגלים (טעמא דקרא).

 

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת… (טו, לח)

המילה 'לְדֹרֹתָם' לכאורה אינה במקומה, מדוע לא נכתבה בסוף הפסוק?

ביאר החתם סופר, שדין 'לבן בציצית' נוהג לדורות, גם כשאין תכלת. מסיבה זו כתוב

'לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת', ולאחר מכן, כשהוזכר 'תכלת' כתוב 'פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה לָכֶם…', דהיינו רק לכם, בזמן חז"ל, אבל לדורות שאין תכלת, חייב בציצית, דהיינו בלבן, גם ללא תכלת.

 

 

 

 

 

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם – ללא אמת

טו, מא  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

כבר בגיל צעיר ניכרו ברבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא", שקדנות וגאונות מעבר לבני גילו. למדני בית המדרש אהבו להשתעשע עם הילד הרך במילי דחריפות, ולפעמים אף הותירם הגאון הצעיר בפה פעור מחמת ידיעותיו ושנינותו. באחד הימים ניגש אליו תלמיד חכם ושאל בחיוך: אמור לי, שניאור, היכן יש בתורה פסוק שמתחיל ומסתיים באותן שלוש תיבות?

במקום לענות לו בציטוט דברי הפסוק, השיב הקטן בחיוך מסתורי: פסוק זה נכתב היכן שמשה רבינו לא אמר אמת. הלומדים ששמעו את דבריו נסערו. משה רבינו לא אמר אמת?

בעל התניא המשיך: הפסוק האחרון בפרשת ציצית מתחיל ומסיים בתיבות "אני ה' אלוקיכם". אבל בעוד שאנו בקריאת שמע מסיימים את הפרשה בתיבת "אמת", בתורה לא סיים משה רבינו מילת "אמת" אחרי שכתב "אני ה' אלוקיכם"…